אנחנו בעיצומה של מיתקפה מאסיבית על כל מי שלא מתיישר עם ״הימין החדש״ – הלאומני, הגזעני, הבוטה – גם על זכויות חברתיות

הפגנת 1 במאי 2011 - ת״א

דברים לפאנל בנושא החברה האזרחית והפוליטיקה במסגרת כנס 1 במאי של קרן ברל כצנלסון – ת״א, 2018

ערב טוב, חברות וחברים

אני מאוד שמח שהכנס הזה מתקיים, וההשתתפות מרשימה, ושזה קורה ביום הזה – אחד במאי.

אני רואה ושומע די הרבה תגובות של תמיהה ואפילו זלזול ולעג בתקשורת לאחד במאי. אז קודם כל, זה לא מפתיע אותי, כי העניין הזה הוא חלק מדבר הרבה יותר רחב וגדול שאנחנו מתמודדים אתו: תראו, אנחנו בעיצומה של מיתקפה מאסיבית על כל מי שלא מתיישר עם ״הימין החדש״. והימין החדש הזה, הלאומני, הגזעני, הבוטה – בישראל, ממש כמו במקומות אחרים בעולם לא עוסק רק במיתקפה על הדמוקרטיה ועל ערכי הפתיחות והסובלנות ונגד פסיקות ליברליות של בתי המשפט או נגד התקשורת החופשית, החופש התרבותי, החופש האקדמי – אלא גם, ובעוצמה לא פחותה, הימין החדש הזה, שהוא בעצם ימין ישן מאוד, נכנס בעוצמה בכל מה שמריח לו כחברתי. הוא מתעב עבודה מאורגנת. הוא מתעב רגולציה ממשלתית. והוא בעל הברית הכי טוב והכי נאמן של ההון הגדול.
בארץ, חוד החנית של הימין החדש זו הציונות הדתית. לא כולה כמובן. אבל הקשר הוא חזק מאוד. היות ונראה לי שהדוברים שפתחו את הכנס הזה לא התייחסו לסוגיה הזו, שהיא קריטית בעיני – אני אגיד על זה כמה מילים.

צמרת הציונות הדתית היא כיום חוד החנית בדיכוי של כל מחאה חברתית. בעבר היא היתה שותפה חשובה לבנייה של מדינת הרווחה, אך היא שמנה ועבתה. התקציבים העצומים להתנחלויות והתופינים הקואליציוניים שגדלו ותפחו, שינוי את אופיה. כבר שנים שרבנים, פוליטיקאים ומובילי דיעה בציונות הדתית מסורים לפרוייקט הדגל של הימין: ריסוק מדינת הרווחה. עכשיו היא רושמת פרק עצוב במיוחד: הקולות הארסיים ביותר נגד הנכים, נגד מאבק הגז, נגד מאבקי השחיתות יוצאים מתוכה. וישמן ישורון ויבעט.

ההווייה קובעת את התודעה. האליטות המדושנות של הימין הדתי יונקות מבורות השומן של השלטון. בעצם הם השלטון, המימסד. יש בתוכם כאלה שבאופן ציני ומודע יוצאים נגד כל מאבק חברתי פשוט כדי לשמור על מעמדם והפריבילגיות שלהם. ויש כאלה שמרוב תקציבים ושררה, פיתחו אטימות, וחושבים שככה זה אצל כולם והכל פה נפלא ונהדר. אצל אלה ואלה שיטת הפעולה דומה: סימון המאבקים החברתיים כבגידה במדינה, באמצעות מילות קוד כגון ״הקרן החדשה״ או ״עמותות השמאל״. כל ציץ של מחאה מתוייג כבכיינות וסמולנות. אלא אם כן הוא מתרחש בהתנחלויות. סחטנות של מיליארדים נוסח עמונה היא בסדר גמור, בעיני אולטרה-קפיטליסטית כמו איילת שקד. הקפיטליזם הנלהב שלה נעצר בקו הירוק.

לא כל הציונות הדתית כזו. רבים וטובים סולדים ממה שארע לבני ״תורה ועבודה״. אבל הם שותקים. למה אין כיפות בהפגנות החברתיות? הם תוהים. כי הימין הדתי בורח מכל מחאה חברתית או סביבתית, מכל סוגיה שקשורה בעובדים ובניצול של בני אדם. כי הציונות הדתית מניחה לקפיטליסטים ערלי לב לקחת אותה אל מחוזות החזירות החברתית.

מי שחושב שהברית בין נתניהו לבין בנט ושקד וסמוטריץ׳ נוגעת לעניין המדיני בלבד, רואה רק אוזן או חדק ומחמיץ את הפיל הגדול באמצע החדר: זו שותפות ערכית של ימין קיצוני – כלכלי ודתי. הלאומני, האנטי-דמוקרטי, הוא תוצר של אלה. חוץ מסקטוריאליות אנוכית, יש כאן זרם אידיאולוגי שסוגד לכוחנות. רק החזק שורד – אנחנו חזקים, משמע אנחנו צודקים. בין אם מדובר ביהודים מול ערבים או עשירים מול עניים. אגב, שום חידוש אין פה – זה הסיאוב הישן של הימין, שצץ דור אחר דור בכל רחבי תבל.

איך זה מסתדר עם הדת? קלי קלות. זו הברית העתיקה ביותר: בין בעל הממון לבין עסקן הדת. ככה זה בכל המימסדים הדתיים: צידוק הדין, השלמה עם גורלך, וכמובן צדקה – אבל במשורה: חלילה שהצדקה תהפוך לצדק, עליה להישאר ברמת הפרוטות. ״התורה אינה מחייבת קיומו של שוויון, ואינה מעודדת צמצום פערים״, מסביר הרב אורי סדן, איש ״מכון כתר לכלכלה ותורה״, תוך הסתמכות (מטעה) על הרמב״ם. ומה בכל זאת חובת הקהילה? ״לדאוג כי יימצאו לעני צרכיו הבסיסיים ביותר ותו לא״. ברוח זו פוסק סדן כי העלאת קצבאות הנכות מנוגדת להלכה. קשה להאמין? בוועידת ״מקור ראשון״ הסביר מנכ״ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר, כי העלאת קצבאות הנכים תעלה את מספר הנכים באוכלוסיה – דבריו התקבלו במחיאות כפיים. עדיין קשה להאמין? בתגובה לדו״ח העוני של הביטוח הלאומי לפיו שליש מהילדים בישראל עניים, הנפיק ח״כ סמוטריץ׳ פנינה של ממש: ״יש לי חמישה ילדים, ואני לא חושב ששניים מהם עניים״.

וכך, מתנועה פורצת דרך, על בסיס ערכי השיוויון והצדק החברתי של ״הפועל המזרחי״, מאמצת צמרת הציונות הדתית תפיסת מוסר אוונגליסטית – אנטי ציונית ואנטי יהודית – שבזה לכל מאבק חברתי, מאשימה את החלשים ביותר במצבם, ומנותקת ממציאות החיים של רוב אזרחי ישראל.

אנחנו יודעים שזכויות עובדים וזכויות בעבודה הם השער לזכויות האדם בכלל, ולחברה דמוקרטית. גם בימין יודעים את זה. ולכן הם עסוקים בריסוק המערך החברתי בארץ. ופה אנחנו מגיעים לנושא שלנו: קודם כל במובן הספציפי, החברתי – עד כמה המפלגות, הייצוג הפוליטי שלנו, ממלאות תפקיד במאבק הזה, ואחר כך, באופן יותר רחב – עד כמה המפלגות בכלל, וליתר דיוק המפלגות של המחנה הזה, משפיעות על סדר היום הישראלי? ועד כמה בעצם הארגונים, החברה האזרחית, מחליפה את המפלגות והופכת להיות שחקן מרכזי?
הרי אם תשאלו אנשי ימין מי משפיע יותר – הקרן החדשה או מפלגת העבודה – איזו תשובה תקבלו?

כחלק מתהליכי ההפרטה וההתפרקות של החברה הישראלית, גם ״פוליטיקה״ הפכה כמעט למילה גסה בישראל. תראו אתמול בכנסת – כדי לא להצטייר כמי שמחרחרים פוליטיקה ומחלוקות באווירת חירום לאומית, אז המחנה הציוני ויש עתיד הסירו את הצעות אי האמון שלהם. לקואליציה, אווירת החירום הזו ממש לא הפריעה להעלות ולהעביר את חוק הלאום, וחוק המשפט העברי, וחוק הכרזת מלחמה – כולם מאוד שנויים במחלוקת. כי לימין מותר לעשות מכל דבר פוליטיקה. אבל ברגע שהשמאל מעיז, הולכים לו על הראש.

במקום לשנות את זה – הדברים רק מחמירים. אמון הציבור במערכת הפוליטית הולך ומידרדר, מפלגות סובלות מדימוי שלילי, והכנסת נתפסת כקרקס חסר השפעה. כך למשל, בהרבה מאוד הפגנות ואירועים, המארגנים מדגישים שזה ״לא פוליטי״. היום הפק״ל של הפגנה זה חיבור בין כמה ארגונים, ורשימת דוברים שבשום אופן אין ביניהם פוליטיקאים מכהנים, ועובדים על הסושיאל, ואפילו לא רואים את הכנסת…

בשנים האחרונות גדלה מאוד הנוכחות והפעילות של ארגוני החברה האזרחית. יותר ויותר מומחים ועיתונאים טוענים שהארגונים בעצם מחליפים את הפוליטיקה כמקום שבו אזרחים פועלים כדי לחולל שינוי.

אבל בבחירות מצביעים למפלגה, לא לארגון,
ואת הממשלה מרכיבים חברי כנסת – לא מנכלי עמותות
ואם המפלגה בין בחירות לבחירות, לא עובדת כמו שצריך, ולא מביאה אנשים, ואין לה מועמדים טובים, אז היא מתקשה להצליח בבחירות, ושוב השלטון מתרחק, והחברה האזרחית לוקחת על עצמה עוד ועוד משימות, והמפלגות נחלשות, וזה מעגל קסמים…

אז איך אפשר לחולל כאן שינוי חברתי אם כולם בורחים מהפוליטיקה כמו מאש?

בזירת השמאל-מרכז אלה שאלות קריטיות. כאשר מפלגות המחנה נמצאות באופוזיציה, מנותקות ממשאבי ותקציבי השלטון, המשקל וההשפעה של הארגונים גדולים במיוחד. משום כך הם משמשים מטרה להתקפות בוטות של השלטון, שמנסה לרמוס אותם. השאלה הגדולה עכשיו היא האם מפלגות וארגונים צריכים, או בכלל יכולים, לעבוד ביחד, ואיך בדיוק?

לתפיסתי ומנסיוני, כאיש פוליטי – גם במפלגה וגם בארגונים ובזירה הציבורית בכלל, יש וצריך להיות הבדל מאוד גדול בין ארגון, עמותה כלשהי, לבין מפלגה. הבעיה שלנו היא שבגלל הישיבה הארוכה באופוזיציה, וגם כשמפלגת העבודה היתה בממשלה בשנים האחרונות – היא לא הובילה אותה, נוצר זיהוי ועירבוב בין חברה אזרחית, מפלגות, תקשורת… כשאומרים היום ״השמאל״ לאו דווקא מתכוונים רק לתמי זנדברג או ליוסי יונה, אלא למכלול הרבה יותר רחב ומגוון.

כשאתה מנהל מאבק בכנסת, מול הממשלה, אתה לא יכול לעשות את זה בלי שיתוף פעולה של קשת של גורמים מחוץ לכנסת. אבל גם הגורמים האלה חייבים להבין, שבסופו של יום, לא יהיה כאן שינוי משמעותי, בלי זרוע חזקה בפוליטיקה ובשלטון. למרבה הצער, וזה לא מקרי, כל עולם העמותות והחברה האזרחית, בנוי על ניתוק מהמפלגות – התרומות למשל, מחו״ל, זה הכלל הבסיסי ביותר. המצב הזה הוא בעייתי ביותר, כי בסופו של דבר הוא משחק לידי הימין והוא הרסני במיוחד בנושאים החברתיים. כשאתה בא מתוך תפיסת רווחה אוניברסלית – אתה מדבר על פתרונות ברמה הלאומית, על חוקי עבודה ומיסוי, על רגולציה על דיור, בריאות וחינוך ציבוריים, על תחבורה ציבורית – כל אלה באים מהשלטון, והארגונים חייבים להיזהר לא לתת יד לתהליכים של פירוק.