כאשר יצאתי לשליחות בארה״ב כדי לסקר את הבחירות לנשיאות, בכיכובו של דונלד טראמפ, רציתי לתהות על קנקנו והתחלתי לקרוא את ספרו ״אמנות העיסקה״ (The Art Of The Deal). התחלתי, ואני מודה שממש לא סיימתי. היה לי קשה לצלוח את גלי הרהב והפיאור העצמי שממלאים את הספר הזה. אמש, לאחר שטראמפ הודיע שיציג בשבוע הבא את ״עסקת המאה״ שלו בין ישראל לפלסטינים, שבתי אל רב המכר. רציתי לברר איך הוא מתכוון לעשות את העיסקה, כי הרי אין דבר שאנחנו במרצ רוצים יותר מאשר שלום.
אחד הכללים שטראמפ מדגיש שם לעשיית עיסקה מוצלחת, הוא ״אל תהיה חמדן מדי״. הגיוני, נכון? אם תנסה להשיג ה-כ-ל, ולא תשאיר כלום לצד השני ורק תנסה לדרוס אותו, אז לא תעשה דיל. אז זהו, שהדיל הזה נראה חמדני בעליל. קודם כל המסגרת, המסביב – מה שבאנגלית נקרא Set Up. טראמפ הזמין לבית הלבן את נתניהו ואת… הצד השני, הפלסטינים? לא, את בני גנץ (לבקשת נתניהו…). הפלסטינים נשארו בחוץ. מימשל טראמפ הבהיר שמבחינתו הפלסטינים אינם צד לתכנית השלום.
זה מוזר, כי הסכם בין ישראל לפלסטינים אמורים לעשות בין ישראל לפלסטינים, ולא בין ישראל לבין… גנץ? ומה שעוד מוזר, זה שההזמנה לנתניהו ולגנץ (שאמור להגיע בתור עוזרו? יועצו?) היא בדיוק ביום בו תצביע הכנסת על הקמת הוועדה שתדון בחסינות נתניהו – הצבעה שנתניהו מנסה למנוע בכל דרך. איזה צירוף מקרים! כמובן שבליכוד כבר מבקשים לדחות את ההצבעה, לרגל מסעו המדיני החשוב של ראש הממשלה. וכבר אני אומר לכם שאנחנו ניאבק בכל הכוח נגד הנסיון הזה, ואוי ואבוי אם כחול-לבן יתקפלו כאן וייכנעו לתרגיל של ביבי.
ועכשיו לעניין עצמו – הדיל. לפי הדיווחים, הדיל הזה כולל סיפוח, החלת ריבונות ישראלית, של כל ההתנחלויות, כולל רצף טריטוריאלי ביניהן, מה שאומר סיפוח של עשרות אחוזים מהגדה. בשטח המפוצל והמקוטע שנותר – 167 איים ומובלעות – אמורה לקום מדינה פלסטינית, וגם זאת לאחר שורה של תנאים. אחד הפרשנים העיר שהתנאים כוללים גם הצבעה למחל…
אין פלסטיני שיסכים לדיל כזה, כי זה לא דיל – זה תרגיל: חבל הצלה לביבי (״ריבונות – חסינות״) ומתנה למתנחלים. אז מה בדיוק הדילמה של כחול-לבן? למה ההיסוס והמבוכה? כי לכחול-לבן אין עמדה מדינית. יש שם כאלה שמאגפים את נתניהו מהימין הרחוק, ויש כאלה שמקומם בעצם אתנו – בעבודה-גשר-מרצ. לכן כחול-לבן בורחים מהנושא המדיני כמו מאש, כי אין להם בעצם מה להגיד. לעומת זאת, לנו יש עמדה ברורה, יש לנו מצפון חברתי ומצפן מדיני (תזכרו את זה): מו״מ ישיר לשלום על בסיס פתרון שתי המדינות, והתנגדות לכל סיפוח חד-צדדי, מה שיבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולא כמדינת אפרטהייד. זו האמת שלנו.
שנים אומרים לנו שהנושא המדיני ״לא רלבנטי״. אז הנה, מתברר שהוא רלבנטי מאוד. וכשעולים איתו לזירה הפוליטית, חודש לפני הבחירות, את מי רואים? בצד אחד את הימין המספח, ובצד השני אותנו, העבודה-גשר-מרצ, את מחנה השלום. כחול-לבן פשוט לא קיימים בזירה הזו. וזו עוד הוכחה לצדקת האיחוד שעשינו בשמאל.
לכל מי שתומך בפתרון מדיני יחד עם צדק חברתי, יש עכשיו כתובת ויש בית. וכן, בפירוש, אני קורא, ותקראו גם אתם, לאנשים שלנו שנדדו לכחול-לבן, לחזור הביתה, למחנה השלום והשיוויון. יש לזה חשיבות קריטית: רק שמאל חזק ישאיר את כחול-לבן בצד הנכון, וימנע מגנץ לזרום ימינה. כשאנחנו נהיה בממשלה עם כחול-לבן נוכל לעשות כאן שינוי; אם זה יהיה הימין יחד עם גנץ – שום דבר לא יזוז.
דבר גדול קרה בשמאל. תאמינו לי שזה לא היה פשוט. ובעוד חודש בקלפי, יכול לקרות דבר עוד יותר גדול. גם זה לא פשוט, אבל זה לגמרי אפשרי. התגובות שאנחנו מקבלים מצויינות, הפעילים בתחושה טובה, מאוד נהנים מהחיבור, ועכשיו צריך לתרגם את כל זה לגיוס הציבור. חברים, יש עוד חודש, זה הכל. אנחנו צריכים אתכם. יש לנו המון פעילות שטח, ואנחנו צריכים אתכם אתנו – ברחובות, בדוכנים, במטות. תתנדבו, תתרמו, תשכנעו אנשים. השבוע נשיק את הקמפיין (הנה ההזמנה לארוע – מבטיח לכם משהו מיוחד), ניתן גז ונזנק קדימה, עד הניצחון!