אדוני היושב-ראש, חברות וחברים, איך זה קרה? גם בשנים שבהן התרחשה השואה, וגם בשנים ממש אחריה, כשהניצולים ממש סיפרו את זה בפעם הראשונה, והכוחות המשחררים הגיעו למחנות, ונחשפו הזוועות, גם אז לא היה אפשר להבין איך קרה דבר כזה, כל שכן עכשיו, אחרי 60 או 70 שנה. גם אז זה היה בלתי נתפס. מאות ואלפי ספרים וסרטים ומחקרים נכתבו והתמקדו בסוגיה הזאת: איך קרתה השמדה תעשייתית של מיליוני בני-אדם – אגב, לא בארץ אחת; בכל היבשת, גם מעבר לים התיכון, והגיעה עד צפון-אפריקה, מדינות באסיה, הקווקז; מסקנדינביה ועד גבול ספרד; מהים הצפוני, תעלת למאנש, ועד מעמקי רוסיה. באמת שטח עצום, עמים שונים ומגוונים, יהודים – מיליונים פשוט נשלחו להשמדה תעשייתית בגז, והגופות נשרפו, והרכוש הוחרם, ומערכת עצומה של שינוע, ורכבות, ורכוש, וכל המערך המשפטי שנלווה לזה, ומערך צבאי ומשטרתי תומך, במשך שנים על שנים.
ובאמת, גם באותה תקופה ומייד אחר כך, וגם עכשיו, נשאלת השאלה, איך דבר כזה התאפשר. זה התחיל עוד בגרמניה עצמה. ושאלת השאלות כשבאים לבדוק את העניין הזה הייתה: איך הגרמנים – שמהם יצא הרוע הזה, ויצאו חוקי הגזע, ואחר כך ההשמדה, והכול היה תחת המנהיגות של היטלר והמפלגה הנאצית – הצליחו לקחת מדינה כמו גרמניה, אחר כך גם את אוסטריה, אחרי האנשלוס, הסיפוח – ולהסית מדינה, מנגנון של מדינה שלמה, נגד קבוצת אזרחים גרמנים? ויהודי גרמניה היו קבוצה של אזרחים משולבים היטב: רופאים, ועורכי-דין, ואנשי עסקים, ואמנים, ואנשי רוח, וספורטאים; ממש חלק אינטגרלי מהרקמה הגרמנית. אגב, רבים מהקורבנות הגרמנים, היהודים הגרמנים, היו לוחמים לשעבר במלחמת העולם הראשונה בצבא הגרמני, וחלקם נשלחו למחנות ההשמדה על ידי האס-אס והכוחות הנאציים, כשאותם יהודים גרמנים, ככה, לאות כבוד, נושאים את העיטורים הצבאיים שהם קיבלו כקצינים בצבא גרמניה רק 20 שנה קודם לכן, כגרמנים לכל דבר.
ובאמת, המחקרים הכי חשובים בעיני מתמקדים בשאלה: איך הצליח היטלר ואיך הצליחה כל המערכת הנאצית, שעלתה לשלטון בשנת 1933, בתוך זמן מאוד קצר – שנתיים, אולי אפילו שנה וחצי – לקבל את חוקי הגזע, להתחיל כבר בשנת 1935, ארבע שנים לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, שש שנים לפני "הפתרון הסופי", ההשמדה בפולין ומחנות הריכוז – כבר להתחיל להוציא להורג בגרמניה יהודים על בסיס חוקי הגזע?
אני רוצה להזכיר כאן את המקרה של אותו כצנברגר, יהודי זקן שבשנת 1935 הוצא להורג בעקבות משפט שבו הוא הואשם בקיום יחסים לא הולמים עם נערה ארית לפי חוקי הגזע. הוא הוצא להורג בשנת 1935. הסיפור שלו הוא הסיפור המכונן בסרט "משפטי נירנברג" מ-1961, שמתאר את העימות הגדול בין השופט האמריקני הייווד, שהיה אחד השופטים במשפטי נירנברג, לבין גיבור הסרט, ארנסט ינינג, שהוא דמות פיקטיבית, שבעצם מגלם בסרט שופט נאצי בשם שלגלברגר, שעמד לדין במשפטי נירנברג. הסדרה השלישית במשפטי נירנברג ב-1947 הייתה מה שנקרא "משפטי השופטים". אלה לא היו המשפטים הראשונים, של גרינג וראשי המנגנון הנאצי; הייתה סדרה של משפטים של שופטים גרמנים במסגרת משפטי נירנברג. אחד מהם היה אותו שלגלברגר, שאת דמותו גילם, הדמות ארנסט ינינג, ברט לנקסטר, בסרט "משפטי נירנברג".
השאלה בסרט הייתה איך באמת אותו שופט, בשנת 1935, אותו שופט גרמני, שלגלברגר, ארנסט ינינג, דן למוות את אותו יהודי זקן, כצנברגר, על קיום יחסים לא הולמים עם נערה ארית. בסוף הסרט אומר השופט האמריקני הייווד, שמנהל עם אותו גרמני סדרת שיחות מאוד נוקבת – הוא אומר, ומתייחס אחר כך לכל השואה שהייתה, על המיליונים שנרצחו בגז, שהכול החל ברגע שאתה דנת למוות אדם שידעת שהוא חף מפשע. ברגע שהאבן הראשונה הזאת נפלה, ואתה שלחת למוות אדם שידעת שהוא חף מפשע, על סמך חוק מנוול, שם הכול התחיל.
לכן, אני חושב שהימים האלה, המועדים האלה, של ציון יום השואה הבין-לאומי, או יום השואה שאנחנו מציינים אצלנו, שבוע לפני יום הזיכרון ויום העצמאות – אני חושב שהמועדים האלה הם הזדמנות לבחון כיצד אנחנו, לא רק אנחנו כישראלים וכיהודים פה בארץ, אלא כיצד אנחנו כבני-אדם, כחלק מהחברה האנושית, צריכים לפעול כדי למנוע מאותה אבן ראשונה ליפול. כי הרצחנות הזאת – וחשוב שנדע את זה – טמונה – מה לעשות, ואנחנו צריכים להכיר בכך – בכל אחד ואחד מאתנו, ובכל דור ודור. יש אלמנט רצחני בחברה האנושית, שבתנאים ובנסיבות מסוימות הוא מתפרץ. הוא הגיע לשיא בלתי נתפס בגרמניה הנאצית, אבל הוא קורה גם במקומות נוספים. מאז אותה שואה נוראה של היהודים וגורמים אחרים, בעיקר היהודים באירופה, מידי הנאצים, היו גם השמדות אחרות: מה שקרה למשל ברואנדה בשנות ה-90, השמדה של מיליון וחצי איש על בסיס אתני, עקב הסתה פרועה; מה שראינו למשל ביוגוסלביה, בבוסניה – מעשי אונס המוניים כאקט של פשע מלחמה והשמדת עם. הדברים האלה מעידים שהנגיף הזה, של הרצחנות, טמון בכל אחד.
אנחנו צריכים לעשות כך שלא ייווצרו התנאים שבהם הנגיף הרצחני ישתולל וידביק חברה שלמה. כי להגיד: היטלר – היטלר בא וסחף אותם – זה לעשות הנחה. זה לא היטלר, וזה לא הימלר, וזה לא גרינג, וזה לא פון שיראך, וזה לא כל ראשי – זאת חברה שלמה, וזה פקידים, ושוטרים, ומורים, ושופטים – מיליונים שנתנו ידם לדבר הזה, ביודעם – ביודעם שזה פסול. אבל הנגע הפנימי קיבל עידוד מגורמים חיצוניים. וזה מה שאנחנו צריכים לשמור.
לכן אני חושב שכשאנחנו עומדים כאן – גם אני, המשפחה שלי קורבן השואה. המשפחה של אבי – סבתא שלי, כשפולין נכבשה, וורשה, היא לקחה את אבא שלי, שהיה בן שנה, ביד אחת, וביד השנייה לקחה את מכונת התפירה שלה – היא הייתה תופרת – והלכה ברגל מוורשה עד וילנה, עם אבא שלי ביד אחת ומכונת התפירה ביד אחת. אחר כך המשפחה הייתה שש שנים במחנה פליטים עקורים בצפון סיביר, כל תקופת השואה, וכך הם ניצלו. סבא שלי מצד אימא היה בצבא הבריטי והיה בכל החזיתות בצפון-אפריקה, ואחר כך בשחרור איטליה, בשחרור צרפת, ועד מחנות ההשמדה הוא הגיע.
כשאנחנו עומדים כאן, אני חושב שמה שאנחנו צריכים להגיד זה את אותו לקח אוניברסלי – לא רק יהודי, לא רק ישראלי, אנחנו חלק מחברה אנושית – שאסור לתת לשנאה הזאת להרים ראש. לא רק כשזה מגיע למחנות ריכוז – כי אז זה כבר מאוחר מדי – להשמדה או לדברים כאלה, לפשעי רצח עם, השמדה ופשעים נגד האנושות, אלא בדברים שלכאורה לא נראים כל כך דרמטיים: אפליה, גזענות, חינוך – ביטויי שנאה והסתה. הדברים האלה הם שיוצרים אווירה ציבורית שאחר כך בחסותה מתרוממת השנאה. זה קרקע המזון שלה. לכן, אנחנו צריכים את זה לייבש: את השנאה, את ההסתה, את הגזענות. אני חושב שאולי בשביל זה קמה מדינת ישראל. בשביל להגיד את הדברים האלה אנחנו נבחרנו, ואנחנו נמצאים כאן. בשביל זה יש כנסת ומדינת ישראל – כדי להגיד את הדברים האלה. אנחנו, כיהודים, כבני ניצולים, את זה אנחנו צריכים להגיד. תודה רבה.
מליאת הכנסת, 21.1.2014