תתאפסו על עצמכם

לא לחינם משקיע בנימין נתניהו מאמץ גדול בחיבור של מפלגות הימין הקיצוני. גזענים וכהניסטים בכנסת? לא מזיז לו. הקולות של מיכאל בן ארי, אלי ישי, בצלאל סמוטריץ׳ וכל השאר, הם מנדטים בטוחים של הגוש שלו בלבד ולכן יקלו עליו להחזיק בשלטון.

חוק הבחירות מעניק עדיפות בחלוקת הקולות לרשימות גדולות. בבחירות האחרונות היו שתיים כאלה. הפעם, אם לא ישכילו במרכז ובשמאל להרכיב רשימות משותפות, ייהנה מזה בעיקר הליכוד. מפלגות רבות עלולות בכלל שלא לעבור את אחוז החסימה. זה עניין קריטי. הקולות הללו לא נכללים בהסכמי עודפים ואפילו לא נלקחים בחשבון בקביעת המודד למנדט. אלה קולות אבודים. בבחירות האחרונות, ירדו לטמיון כ-200 אלף קולות של רשימות שלא עברו את אחוז החסימה. הפעם זה עלול להיות הרבה יותר, אולי אפילו כפול – מספר חסר תקדים.

חיבורים הם העניין המשמעותי ביותר. אם בני גנץ באמת מכוון לראשות הממשלה, אם יאיר לפיד רציני בעניין חילופי שלטון, הם חייבים לרוץ יחד ולעבור את הבחירות ברשימה גדולה, כדי ליהנות מחלוקת הקולות וגם לקבל את המנדט להרכבת ממשלה. אם לא יעשו זאת והמפלגות שלהם יהיו קטנות באופן ניכר מהליכוד, הנשיא לא יטיל עליהם את המלאכה. מי שרוצה להיות ראש ממשלה, חייב לקבל בבחירות מנדט ברור מהציבור – ולא, 15 או 20 מנדטים לא מספיקים. לכן גנץ ולפיד חייבים ללכת ברשימה אחת. כל תרחיש אחר, יעיד על כך שהם לא באמת רוצים להחליף את נתניהו, אלא הם טווסים שעסוקים במשחקי אגו, ובעצם מתחרים ביניהם מי יישב בממשלת נתניהו הבאה.

בשמאל זה אפילו יותר בוער. העבודה, מרצ, התנועה – לא ירכיבו את הממשלה הבאה. השאלה אם הן בכלל יהיו. אם לא יגבשו רשימה אחת, יש סיכון שמאות אלפי קולות יילכו לאיבוד. במצב כזה לא יהיה שמאל בכנסת, וגם לא יהיה רוב לחילופי שלטון. חוסר הרצון לשתף פעולה, מבטא את אובדן הביטחון העצמי של השמאל ביכולת שלו להחליף את הימין. בשנים הארוכות בהן תועה השמאל בישימון האופוזיציה, הוא לקה בתסמונת שטוקהולם: במקום להסתער על השלטון, הוא התרגל לאופוזיציה. המצב הזה מנציח את עצמו. הפעילים הצעירים בשמאל אינם משתלבים בזרועות השלטון כמו בני דמותם בימין. כל שרי הליכוד הנוכחיים צמחו מגיל צעיר בתוך המנגנון הציבורי. אלפים כמוהם מאיישים את התפקידים הבכירים בישראל, והם מכשירים דור חדש של פעילים. כל זה כמעט ולא קיים כבר בשמאל. פעילי השמאל, בניגד מוחלט לשטח הליכודי, לאנשי ההתנחלויות, ולחרדים – מנותקים מהשלטון. חמור מזה – אחרי שנים ארוכות באופוזיציה, הם כבר לא מכירים את השלטון.

הקיבעון האופוזיציוני של השמאל מלווה בפלגנות וטהרנות. במקום לאחד כוחות, השמאל מעדיף לחדד את עצמו לדעת ולהתבדל. כל חולשת המחנה מתגלמת באמירות האלה. אילו ״פערים מהותיים״ יש בין עמיר פרץ לאילן גילאון או בין תמר זנדברג לסתיו שפיר? אלה דיבורים מפונקים, מנותקים מהמציאות, ובעיקר חסרי אחריות. מי שעוסק בחשבונות הקטנוניים האלה אינו רואה מעבר לקצה האף, וחי מסקר לסקר, במקום לפרוץ דרך חדשה. כמובן שיש הבדלים בתוך השמאל. אבל המשותף גדול בהרבה מהמפריד, בוודאי מול הצד השני. ״צירוף הכוח, מיזוג, איחוד, הסרת המחיצות, הכחדת שנאת-חינם – בהם ההצלה!״, כתב יצחק בן אהרון באותו מאמר מיתולוגי שמרבים לצטט את כותרתו: ״עוז לתמורה בטרם פורענות״. הוא קרא אז לחיבור בשמאל כדי למנוע פורענות. היום אולי היה כותב כך: המצב חרבנה, תתאפסו על עצמכם.

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *