שעבוד הנדל״ן – השוד הגדול מכולם

שיעבוד. זו המילה שמתמצתת את מצבנו כאן, כתוצאה מעושק הנדל"ן. שיעבוד, כבילה, חוב אינסופי לארבע קירות ותקרה: מציאות החיים של כולנו כמעט. כן, גם של בעלי הדירות בינינו, כולל אני שסיימתי לשלם 25 שנה משכנתא והגעתי לסטטוס המיוחל: בעל דירה הרשומה על שמי בטאבו ללא שיעבוד. ללא שיעבוד? מי שחושב שבעלות על דירה מחלצת אותו מהשיעבוד הנדל"ני, חי באשליה. מי שסבור שהבעיה הזו היא נחלתם של צעירים או עניים בלבד, לא מבין איפה הוא חי.

הרבה אנשים, רובנו, שהנכס הממשי היחיד שלהם הוא דירת המגורים, נהנים מדי שבוע לפתוח את מוסף הנדל"ן ולחשוב שהם מיליונרים. המחירים מסחררים, ורק עולים ועולים. כולנו מיליונרים. האמנם?

הדירה היקרה שלנו היא לא מקור לעושר ולא מספקת ביטחון להמשך החיים כמו שאנחנו רוצים להאמין. היא אמנם מתייקרת מחודש לחודש, אבל אנחנו מיליונרים על הנייר בלבד, כי הכל מסביב מתייקר גם כן, ואפילו יותר, ובאותו זמן הדירה שלנו מתיישנת. זוגות שמתגרשים מגלים את המציאות העגומה הזו, או אנשים שעוברים לדיור מוגן ואפילו הדירה הנחמדה שלהם לא מספיקה כדי לממן את הטיפול וההוצאות, או כאלה שפשוט רוצים לעזור לילדים להגיע לדירה משלהם. המחירים בלתי אפשריים, והם יוצרים טורנדו של יוקר מחיה כללי: אנחנו משלמים הרבה יותר בעסקים, בשירותים, במצרכים. עושק הנדל"ן הוא האשם המרכזי בכך שלישראלים נותרת פחות ופחות הכנסה פנויה, ואנחנו הולכים ומשתעבדים.

ההשוואה עם העולם מדכאת. המדד המקובל הוא מספר המשכורות הדרושות לקניית דירה. ישראל מחזיקה בשיא עולמי: 140 משכורות ישראליות ממוצעות לדירה ישראלית ממוצעת, שזה אומר כמעט 12 שנה של עבודה בלי כסף לשום דבר אחר. והרי צריך לאכול ולשלם חשמל וגם גן לילד, ולכן מדובר בהרבה יותר שנים של השתעבדות כדי להגיע לדירה. במרכז הארץ, היכן שנמצאים רוב מקומות העבודה, זה הרבה יותר קשה. בתל-אביב צריך 200 משכורות – מספר מטורף – כדי להגיע לדירה.

גם מי ששוכר משלם סכומים בלתי-מתקבלים על הדעת. בתל-אביב עלה שכר הדירה בחמש השנים האחרונות ב-59% בממוצע, לפי נתוני משרד השיכון. ולפני שמישהו בא עם המלצות על הפריפריה, כדאי שנדע ששכר הדירה הממוצע בכל הארץ עלה בתקופה הזו ב-48%: קצת פחות מתל אביב, אבל לא בהרבה. כך שבכל הארץ הולך ומתייקר – בקניה ובשכירות – והבעיה היא אותה בעיה.

איך זה בחו"ל? אחרת לגמרי. בארה"ב דרושות 60 משכורות לקניית בית ובצרפת 70 – חצי מישראל. ולתשומת לב שר האוצר שזועם על הישראלים שעוברים לברלין: בגרמניה נדרשות 50 משכורות לדירה. ולא בגלל שגרים שם חייזרים בדירות עלובות. אלא בגלל שכאן הדירות יקרות להחריד עקב עושק הנדל"ן, והמשכורות נמוכות באופן מעליב.

זה לא חייב להיות כך. זה גם לא היה כך בעבר, וזה צריך ויכול להשתנות. ומי שאומר לנו שמדובר בגזירת גורל, שנגזר עלינו לשעבד את כל הכנסתנו, כל ימי חיינו, לארבע קירות ותקרה, אינו מבין שהאמונה הריקה הזו בסך הכל משרתת קומץ זעיר של בעלי אינטרסים שעושים רווחים דמיוניים על שיעבוד הנדל"ן של אזרחי ישראל. והם משקיעים הרבה מאמץ כבר הרבה שנים לגרום לנו לחשוב שמדובר באיזשהו חוק טבע או גזירת גורל שלא ניתן לשנות.

אגב, רק שנבין: אם לא נשנה כיוון עכשיו, השיעבוד ישתלט על חיינו כליל. לפני חמש שנים, היו נדרשות בישראל 100 משכורות לרכישת דירה. היום 140. זינוק מטורף. בחמש השנים האלה השכר הריאלי שלנו עלה ב-2% בלבד, ואילו הדירות התייקרו ב-45%. לא צריך להיות כלכלנים מומחים כדי להבין מה יקרה לנו בקצב הזה עוד חמש שנים. לקראת הבחירות העירוניות הבאות, דירה תהפוך לעניין בדיוני עבור רוב הישראלים. והרי דירה היא לא מותרות. זה הדבר הכי בסיסי, שאי אפשר בלעדיו.

אז מה עושים? בונים. כולם פתאום מדברים על "דיור בר השגה". הרוב מאחזים עיניים כי מבינים שיש פה מצוקה נוראית וצריך להציע משהו לציבור, אבל לא מעיזים להתמודד עם הבעיה. אני מתכוון לדבר האמיתי: בנייה של אלפי דירות על קרקעות הציבור, שרובן יוצעו לשכירות לטווח ארוך במחיר שפוי. ממש כמו בברלין, באמסטרדם וגם בניו-יורק.

בארץ זה אפילו קל יותר לביצוע, כי רוב הקרקע בישראל היא ציבורית, לא פרטית, והקרקע  היא המרכיב העיקרי בעלות הבנייה. בתל-אביב, למשל, רק מעטים יודעים שרבע (!) מהקרקע שייכת ישירות לעירייה. אין פשוט יותר מאשר לבנות על הקרקע הזו דירות, במחיר שייקבע מראש.

רגע, זה נשמע מוכר הדבר הזה. נכון. כך בנו את המדינה. כשהיה צריך לבנות הרבה דירות, מהר, ובזול, למשל כשהגיעו הנה עולים, כך בדיוק עשו. כך הורי הצליחו להגיע לדירה לאחר שעלו חסרי כל ארצה. פעם גם שרו על זה שירים, והיה לזה גם שם, כל ילד הכיר אותו: שיכון. בפעם האחרונה זה קרה כשהגיע גל העליה מרוסיה, בתחילת שנות ה-90. תוך פחות משנתיים נבנו 120 אלף דירות בשיטת מחיר למשתכן, שזה אומר שמחיר הדירה נקבע מראש במכרז.

והיום? היום אלה שעומדים בראשות הערים ובממשלה מוסרים את הנכסים הכי יקרים בעיר ובארץ לקומץ של כרישי נדל"ן שבונים עליהם פרויקטים "יוקרתיים", במחירים שמשמעותם שיעבוד לכל החיים. ורק לחשוב שהיוקר הזה שדורשים מאתנו נבנה על נכסים ששייכים לכולנו, אבל הם לא משרתים אותנו. בעולם ישר מי שעושה דבר כזה בנכסים שאינם שלו נקרא גנב. אבל העולם שלנו עקום, ומכירת החיסול של הקרקע הציבורית ושיעבוד האזרחים, מתקבלים במשיכת כתפיים: ככה זה, אין מה לעשות…

אני רוצה לשאול: אם המחירים יוכפלו או יושלשו בשנים הקרובות, גם אז יגידו שאין מה לעשות וככה זה וזהו? אם שכר הדירה או תשלום המשכנתא יגיע ל-80% מהמשכורת שלכם, גם אז תשלימו עם זה? ואיך תחיו?  

אני לא משלים עם זה, ואפשר לשנות את זה ואפילו מהר. לעיריות בישראל יש את מלוא הסמכות לפעול, ויש גם כלים טובים לעשות את זה, ולכן ההיתכנות של השינוי גבוהה מאוד, בתנאי שמקבלים את ההחלטה הנכונה. כראש העירייה אשתמש בשני כלים חזקים העומדים לרשות העיר שכיום מנוצלים בצורה מעוותת: הסמכויות המקיפות בתכנון ובפיקוח על הבנייה, והבעלות העירונית על קרקעות.

במקום להעביר את הקרקעות הללו לכרישי נדל"ן שבונים עליהן מגדלים למשקיעי חוץ והדירות נותרות נטושות, אני אקדם בקרקעות הללו בנייה של אלפי דירות שרובן יוצעו להשכרה לטווח ארוך במחיר שפוי. זו השקעה עם תשואה מצויינת לעיר ולתושבים.

אין גם שום בעיית מימון. עכשיו אחבוש לרגע את כובע עורך הדין שהתמחה במיסוי וניירות ערך, ואני יכול לומר לכם בוודאות: כל אחד ישמח לרכוש איגרות חוב עירוניות עם תשואה מובטחת, כדי לממן את הבנייה. כך זה היה פה מימים ימימה, וכך עושים בכל העולם. זה מצב של "ווין-ווין": כולם מנצחים. התושבים מקבלים דירות במחיר הוגן, והעירייה מקבלת רווחים יפים באופן קבוע שמשמשים לפיתוח העיר, כי הנכסים נשארים בבעלותה.

במקביל, מנגנון התכנון והיתרי הבנייה של העירייה, שהיום הוא בצה ממארת של בירוקרטיה ושחיתות, ישמש להגדלת היצע הדירות בשוק ויצירת תמהיל של דירות במיגוון גדלים ומחירים בכל אזורי העיר – הן בבנייה פרטית והן בבנייה מטעם העירייה.

אגב, אל תחשבו על השיכונים הישנים של שנות ה-60. תחשבו על בנייה חדשנית, ירוקה, אטרקטיווית, כמו שעושים בפרויקטים הציבוריים בלונדון למשל. מה שאני אומר כאן הוא מובן מאליו בערים המתקדמות בעולם: בניה ציבורית לצד בניה פרטית, תוך איזון של השוק הפרוע, תכנון נכון, והתחשבות בכל האוכלוסיה – צעירים וגם מבוגרים, משפחות ובודדים, ואנשים מכל העשירונים, ולא רק הקצפת. אבל אצלנו, משום מה, למרות שאלה מושכלות יסוד בקיומנו פה, זה נשמע חדשני, אפילו מהפכני. אז חברים, מה שקורה היום הוא המהפיכה, וזו מהפיכה עצומה, רק בכיוון ההפוך: הופכים את כולנו לעניים, לצמיתי משכנתא ושכר דירה.

אז בואו נזכור יחד: לעירייה ולמדינה יש קרקע, יש מימון בשפע, ויש אפילו חברות בניה ודיור. יש כמובן גם שלל קבלנים פרטיים שישמחו לבצע את המכרזים הציבוריים לדיור. ואז נוכל ליהנות לא רק מהיצע רחב של דירות בכל הגדלים ולכל הצרכים, אלא גם ממחירים שיאפשרו לנו להמשיך לחיות, ולא בברלין.

אגב, פעם היה לזה שם: ציונות. היום, המילה המתאימה היא שם של חיה בלתי כשרה בעליל.

הכותב הוא יו"ר השדולה הסביבתית-חברתית בכנסת ומתמודד על ראשות העיר תל-אביב-יפו

פורסם ב-YNET.

 

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *