שמאל משפיע – אקטיביזם עכשיו

מרצ היא חיה פוליטית משונה. תומכיה הקולניים ביותר הם גם מבקריה הארסיים ביותר. אם לשפוט על פי נהרות המלל שנשפכים כאן על מרצ, זו אמורה להיות תנועת המונים. אלא שברגעי האמת, בקלפי, חלק מההמונים הללו קופצים להרפתקאות בשדות זרים – מה שלא מפריע להם, דקה אחרי, להטיף למרצ על דרכה ולחלק לה עצות. כך קרה ב-2009, כאשר חלק ניכר מתומכי מרצ נתנו את קולם לבועת הסבון שנקראה אז ״קדימה״. בכל פעם צצה בועה שכזו – איזו רשימת ״מרכז״ או ״תנועה״ של כלום – ובוודאי יצוצו גם בבחירות הבאות. מרצ היא מהבודדות שנשארת נאמנה לערכיה ולא בוגדת בבוחריה.

באחד הקמפיינים, פגשתי מישהי שהצהירה על תמיכתה המלאה במרצ בנושאי השלום, הצדק החברתי והמאבק בכפייה הדתית, אבל הודיעה לי שהיא ״מאוכזבת״ ולכן תצביע לרשימת אינסטנט חדשה. מדוע? כי פעם אחת בכנסת, לפני כמה שנים, מרצ נעדרה מאיזושהי הצבעה בנושא של תחבורה הקרוב ללבה. נו, שאלתי, והרשימה החדשה תפעל למען השלום והחברה וחופש הדת, וגם התחבורה? כנראה שלא, הודתה, אבל מהם אין לי ציפיות. יוסי שריד סיפר פעם על ״כל שוחרי טובתה של מרצ, שלא תנוח דעתם עד אשר יראו אותה במותה״.

השבוע ייערכו בחירות פנימיות בהמרצ, ושוב עטים עליה שוחרי טובתה ומבתרים את קרביה באיזמל חד. לולא הייתי מכיר את המתמודדים, הייתי נבהל. כמה חטפה כאן תמר זנדברג על שביטאה את הרצון הכי חזק של השמאל הישראלי: להיות בעמדת השפעה; לא להסתפק בצקצוקים אנינים מיציע המבקרים, אלא להיכנס למטבח הלוהט. כן, לשוב לשלטון, כדי להוציא את המדינה מהסיוט של נתניהו, ולקחת אותה למקום טוב יותר. אבוי, היא ״פרגמטית״, מעשית מדי, מאשימים אותה מבקריה בחטא הכבד מכל במחוזות הסירוס העצמי של השמאל. ואילו את אבי בוסקילה שבא ״משלום עכשיו״ ומכיר את השטחים כלוחם, האשימו בהתעלמות מהכיבוש.

התנופה של מרצ והעליה בסקרים, מושכים אש גם ממחוזות המרכז והימין. נוה דרומי, למשל, האשימה כאן את ״מרצ הזנדברגית״ בפופוליזם, לא פחות. זנדברג שהגנה על הספר העברי ואמרה שספרים אינם עגבניות אלא נכס תרבותי, הותקפה כמי שמנהלת ״בסטה״. האמת, שביקורת כזו דווקא מוצאת חן בעיני. אם הימין מאשים את מרצ בפופוליזם ובסטיונריות, סימן שהיא עושה משהו נכון. הרי תמיד טענו כלפיה שהיא מתנשאת, ״קרה״, מרוחקת “מהעם״ ושאר הבלים.

להיות פרגמטי ומעשי אין פירושו לנטוש עקרונות וערכים, אלא להיפך – לתרגם את העקרונות החדים הללו לפעולה ממשית ולהגיע לעמדות השפעה. החשיבה הדיכוטומית שטוהר אידיאולוגי סותר פעולה ממשית ושותפות בשלטון, היא חשיבה פושעת מבחינה ציבורית, כי היא חוסמת כל אפשרות לשינוי. נחישות אידיאולוגית לא סותרת, ואפילו מחייבת, אקטיביזם. ואקטיביזם הוא לא רק הפגנה ומחאה מן השוליים, אלא גם חתירה למוקדי כוח ושלטון. איילת שקד לא ויתרה על פסיק מהאידיאולוגיה החדה שלה, כאשר נכנסה לממשלה עם מישהו כמו כחלון. הישיבה שלה ושל מפלגתה הקטנה בממשלה, מעניקה לה יכולת השפעה הרבה מעבר למשקלה האמיתי.

ההתרסקות העצובה של ״העבודה״, מבהירה היטב שאין תוחלת לשמאל ללא סוציאל-דמוקרטיה, מאבק בכפייה הדתית, וחתירה לשלום ולסיום הכיבוש. מי שחושב, אולי כמו אבי גבאי, שניתן להוביל את השמאל הציוני למחוזות הפאטה מורגנה של ״מרכז״ ריקני, ימצא את עצמו תועה בישימון. מרצ עולה כי אין דמוקרטיה בלי שמאל חזק, ומצביעי השמאל כמהים שהוא ייקח חלק בעיצוב פני המדינה. אקטיביזם שמאלי מעולם לא היה נחוץ יותר מאשר בימים האלה.

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *