ברצלונה. כרזות ״כן״ צבעוניות עדיין תלויות כאן על המירפסות – עדות לדרמה של מישאל העם, שקלע את קטלוניה למערבולת רגשית אדירה. ״ברוך הבא לספרד!״, מכריז המארח שלי בחיוך רב-משמעות. הוא נולד וחי בקטלוניה, אבל מדבר בעיקר ספרדית; מסמפט את הדרישה לעצמאות, אבל חושש מקריסה כלכלית. הוא מגלם את סבך הסתירות הרובץ על קטלוניה: היא עשירה מאוד אבל טוענת לאפליה; תושביה הם אזרחים ספרדים וספרד היא כיום דמוקרטיה תוססת אך יש כאלה שמדברים על ״כיבוש״; יש לה סמכויות ותקציבים לקידום התרבות והשפה הקטלאנית, למרות שהיא שפת אם של פחות מחצי מהתושבים.
אפשר להתחבר לרגש הלאומי של הקטלאנים שסבלו בתקופת הפאשיזם וקודם לכן, וכמובן שיהיה נחמד לשמור את ההכנסות של קטלוניה לעצמה ולא לחלוק בעול עם אזורים ספרדיים עניים. אבל תכלס, מה רע היום? קטלוניה היא מקום מבוקש, אבן שואבת לתרבות, מדע וספורט – הכל יש כאן. התלונה העיקרית היא על הצפת תיירים, הלוואי עלינו. מדוע לטלטל את הספינה היפה הזו? יש לה מימשל עצמי שהוא הנרחב מסוגו באירופה, ואם תצא לעצמאות, שאיפתה הגדולה תהיה להצטרף לאיחוד האירופי, והרי כבר עכשיו היא חלק מכובד מהאיחוד. ובעניין הכסף – כמדינה עשירה היא תצטרך לתמוך במדינות אחרות (ובספרד) דרך האיחוד. אז בשביל מה כל הבלגן? אין שום היגיון.
אזור ברצלונה הוא ביתם של יותר משני שליש מתושבי קטלוניה. זה אחד האזורים המשגשגים לא רק בספרד, אלא באירופה בכלל. פיתוח עירוני למופת, יצירות ארכיטקטוניות, מסעדות נוצצות – השפע נשפך פה בכל פינה. זה מרכז עסקים שמתפתח בקצב נמרץ, וגם מדורג בין המובילים באיכות החיים בעולם. לא פלא שהמונים הפגינו למען הישארות בספרד. כמובן ששום דבר מזה לא מצדיק את האלימות שהפעילה המשטרה הספרדית נגד תושבים שרצו להצביע במישאל. מה שהתרחש פה הוא מיצעד מפואר של איוולת: ההחלטה של ממשלת קטלוניה לקיים מישאל כזה היתה טעות קשה, ההוראה של מדריד למנוע אותו בכוח היתה מעשה אומלל, החלטת הפרלמנט הקטלוני ״להעניק מנדט״ לנשיא המחוז להכריז עצמאות היא סתמית, ותגובת ספרד שהציבה לו אולטימטום היא מטופשת. מאז המישאל ברחו מכאן מאות חברות, כולל בנקים. עכשיו אומרים שבכל ספרד אין מספיק סולמות כדי להוריד את מנהיגי המחוז והמדינה מהעצים הגבוהים עליהם טיפסו במהלך המשבר המיותר הזה.
בימין הישראלי היו מי שצהלו על המצוקה הספרדית בגלל שספרד ״עוינת״ לישראל ותומכת בפלסטינים, ״ועכשיו הם ייראו מה זה״. הטענה מעוררת גיחוך ומעידה על בורות במקרה הטוב ושקרנות במקרה הרע. בכל תחום, בכל פרמטר, יש הבדל העצום בין הפלסטינים לבין קטלוניה או חבל הבסקים, פלנדריה, וכל אזור שבע אחר במערב אירופה: היעדר זכויות בסיסיות כמו חופש תנועה, כיבוש צבאי, אלימות, מצב חברתי עלוב – דיכוי קשה כחלק מסכסוך לאומי שאינו רק סיפור היסטורי, אלא מציאות חיים בוערת ושותתת דם, של יהודים וערבים בישראל ובשטחים.
המבחן של שאיפה לעצמאות הוא קודם כל מבחן של זכויות אדם: האם לבני הקבוצה יש שיוויון זכויות בחוק, ייצוג הולם, יכולת לבחור ולהיבחר לכל המוסדות, הגנה חברתית? האם הזכויות הלאומיות, שהן זכויות לגיטימיות, מקבלות מענה נאות במסגרת הקיימת או שצריך להקים מסגרת ריבונית חדשה? על-פי המבחנים הללו היה צדק רב במאבק הציוני ובדרישת היישוב היהודי למדינה. כך צודק ולגיטימי גם המאבק הפלסטיני להקמת מדינה לצד ישראל, לא במקומה. וקטלוניה? היא כנראה תישאר בספרד, ותמשיך לפרוח.
פורסם ב״הארץ״.