פקקים ושקרים

הדו"ח המזעזע של מבקר המדינה, ההאשמות נגד ישראל כץ, הפקקים האימתניים, תלאובות הרכבת, והנזק שכל זה מחולל בחיינו — לא יביאו לשינוי, כל עוד לא יגידו כאן את האמת. כל מי שמעורב מכיר את האמת הזו, אבל לאיש אין אומץ ליישם את מה שמתחייב ממנה: המכונית, בבת עיננו, היא הבעיה, וכל פתרון לקטסטרופת התחבורה מחייב לצמצם באופן דרסטי את המקום שהיא תופסת בחיינו. זה קשה, כי אנחנו מכורים. המכונית היא חלק בלתי נפרד מישותנו. ישראל הקטנה והצפופה, בעצם עיר־מדינה באזורים המאוכלסים שלה, מכורה למכונית כאילו היא אמריקה או אוסטרליה. אנחנו צריכים לעבור גמילה, והמתמכר עושה הכל כדי להתחמק.

כולם כבר מבינים שצריך לתת עדיפות לתחבורה הציבורית, כי הפקקים חונקים אותנו: את הכלכלה שלנו, הזמן הפנוי שלנו, הריאות שלנו. אלא שבתכלס זה אומר לעשות דברים שמפחידים את מקבלי ההחלטות. למשל, להקצות נתיבים לתחבורה ציבורית. נשמע נחמד, כולם כביכול בעד, אבל למה זה קורה כל כך מעט? כי נתיבים כאלה, וגם שבילי אופניים ומדרכות נורמליות, זה אומר לקחת כביש מהמכוניות ולתת אותו לאוטובוסים, לרוכבים ולהולכי רגל. והמשמעות היא שבשלב הראשון, עד שאנשים יעברו לתחבורה הציבורית שתיסע מהר וחלק, הם יהיו תקועים בפקקים קשים יותר, ויכעסו מאוד.

לכן, במקום נתיבים לתחבורה ציבורית על חשבון המכוניות, סוללים ומרחיבים עוד כבישים, בהשקעה אדירה. אבל גם אלה נסתמים חיש מהר, בגלל הגידול העצום במספר המכוניות, שעולה בהרבה על היכולת להרחיב את הכבישים, ולכן הבעיה רק מחריפה.

עוד עניין שמטיל אימה ממש הוא הצורך לשנות את הטבות הרכב שלנו. במצב הנוכחי המוני ישראלים מקבלים הטבות רכב וחנייה בשווי אלפי שקלים בחודש. אם יעברו לתחבורה ציבורית ויוותרו על הרכב, לא יקבלו את הכסף. רק פראייר יוותר, למרות שהמשמעות היא מאות אלפי מכוניות שסותמות את הכבישים. נותנים לך אוטו, לא תיקח? וכשיש אוטו, נוסעים בו, בטח כשמקבלים דלק והוצאות וגם חנייה בעבודה. במצב כזה קשה להעביר אנשים לתחבורה ציבורית. אז זה עולה מיליארדים, זה תוקע את כולנו בפקקים ופוגע לנו בחיים, אבל זה דורש החלטות קשות. שום פוליטיקאי לא יקבל החלטה כזו, שתועיל לכולם בטווח הארוך אבל תקים נגדו אינתיפאדה בטווח המיידי.

שקר גדול נוסף הוא האשליה שאפשר לקיים מערכת תחבורה נורמלית שמושבתת כל סוף שבוע. אין חיה כזו בשום מקום בעולם. לכן, גם אם יקצו נתיבים וגם אם ישנו את הטבות הרכב, עדיין לא נסכים לוותר על המכונית, אם ביום החופשי שלנו נהיה מקורקעים. זו כפייה דתית בלתי נסבלת.

במצב כזה, כאשר המערכת מוטה באופן עמוק לטובת המכונית, וגם תכנון הערים מגדיל פיזור ופִּרבוּר, התחבורה הציבורית נהפכה לגזירת גורל של חסרי ברירה: צעירים, מבוגרים, נטולי רישיון ונטולי ממון. אחוז המשתמשים מבחירה בתחבורה הציבורית אצלנו הוא מהנמוכים בעולם המפותח. רוב הנוסעים הם שבויים, והיחס בהתאם: תחנות עלובות ללא צל, תדירות נמוכה, זמן נסיעה ארוך, רכבות דחוסות ותקולות, הפסקת שירות בסופי שבוע ובלילות. "חוויית הנסיעה" מעייפת ומעיקה, ואין לה סיכוי בתחרות על לבם של הנהגים, למרות שהשימוש ברכב בישראל הוא מהיקרים בעולם.

אז מה יהיה? כל עוד הנושא הזה נתפש כ"לא פוליטי", כל עוד הוא לא קיים בכלל בבחירות, כמו כל העניין הכלכלי־חברתי, לא יחול שינוי. ניתקע בפקקים, נצעק על המחירים, נקטר על בתי החולים, ואז יבוא הקוסם ויגיד "ערבים" וכולנו נקפוץ כמו משוגעים.

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *