סלע קיומנו

זה היה לילה ירושלמי אופייני, גשום וקר. ליד העיר העתיקה נדחקתי לרכבת הקלה, שכבר התפקעה מנוסעים, מה שמעיד עד כמה הרכבת הזו נחוצה ועד כמה העיר הזו זקוקה לתחבורה ותשתיות ראויות. נפלטתי ממנה בתחנה המרכזית, ועליתי לרציפים העליונים, לאוטובוס האחרון לתל אביב. כל החנויות בתחנה כבר היו סגורות, אך הבניין רחש פעילות: אנשים מחטטים בפחים, הומלסים בשמיכות מושיטים יד לנדבה. התחנה המרכזית היא אחד המקומות הבודדים שבהם חלכאי ונדכאי העיר הזו יכולים למצוא מפלט מהלילה הקר.

בירידה מההר, חשבתי על ההחמצה. זו עיר מדהימה, מיוחדת במינה בעולם. אך היא העיר הכי עניה והכי אלימה בארץ. אני אוהב את ירושלים, אך היא גם מעציבה אותי. לפני כמה שבועות הסתפחתי לקבוצת נוער בעיר דוד. המדריך חזר בלי סוף על המילים ״גן ארכיאולוגי״. הבטתי סביב – שום גן אין שם. רק שכונה ענקית ומוזנחת, כביש עם בורות, ופחי אשפה עולים על גדותיהם. מילה המדריך לא אמר על המקום הזה, סילואן. אלפי ערבים חיים פה – חלק קטן ממאות אלפי הערבים בירושלים: 42 אחוזים מתושבי העיר.

היום יום ירושלים, ״בסימן איחוד העיר״. פעם כולנו היינו עולים אל העיר בצעדות, ושרים את שירי האיחוד. היום, ישראלים רבים, כולל המון ירושלמים, לא מוצאים את עצמם בחגיגות האלה. המילים הגבוהות לא מצליחות להסתיר את הזיוף: ירושלים לא ״חוברה לה יחדיו״. היא שסועה יותר מאי פעם, קרועה בין יהודים וערבים, בין חרדים לבין חילונים ומסורתיים. בעבר, יום ירושלים סימל תקווה: אלה קיוו להסדר מדיני, אחרים ערגו לאיחוד. עברו השנים, אין הסדר ואין איחוד. הסיפוח הוא ספחת, ירושלים תקועה.

מחר תיפתח בה שגרירות ארה״ב בטקס עצום. לא במקרה הוקם הבניין הזה, בפאתי ארנונה, בדיוק נמרץ על קו שביתת הנשק 1949, על גבול ״שטח ההפקר״. הנוף עוצר נשימה. ביום בהיר, יוכל השגריר פרידמן לראות מחלונו אפילו את ים המלח. כשיביט למטה, יראה את שטח ההפקר. אמנם לפני יובל שנים הוא סופח לישראל, אך ההפקר וההפקרות עדיין כאן: ג׳בל מוכבר, אום טובא, צור באחר. רבבות ערבים חיים סביב השגרירות, כולם בעלי תעודות זהות כחולות, אבל אף אחד לא אזרח – הם בביתם על תנאי. ערבי ירושלמי ששוהה מחוץ לישראל מעל שבע שנים או מקבל אזרחות זרה מאבד את מעמדו כתושב ואפילו את הזכות להיכנס לארץ. כבר שנים רבות ישראל מגלה אכזריות יתרה בשלילת מעמדם: אלפים רבים מבני העיר לא יכולים לשוב אליה.

אגב, השגרירות לא תשים קץ לאנומליה הדיפלומטית: בירושלים תמשיך לפעול גם הקונסוליה הכללית האמריקאית, שמטפלת בעניינם של הירושלמים ושל תושבי השטחים ועזה. היא תמשיך ליהנות ממעמד עצמאי, כפופה ישירות לוושינגטון ולא לשגריר פרידמן – מה שמעיד שאפילו בעיני האמריקאים ירושלים רחוקה מפתרון.

בעיר כבר רוחשות הבחירות המוניציפליות. כל המועמדים מבטיחים לשפר את החינוך, הדיור, הניקיון. אכן נחוץ שיפור, אבל בתכלס זו זירה יהודית בלבד. המחצית הערבית לא חלק מהסיפור: נוכחת-נפקדת. זו הבעיה המרכזית של ירושלים. לא מספיק חינוך טוב בפסגת זאב, צריך גם בעיסאוויה. לא מספיק תכניות לזוגות צעירים במערב העיר, גם במזרח יש צעירים, גם הם צריכים לחיות, גם הם רוצים פסטיבל תרבות ורחוב נקי. כשזה יקרה, כשכל בני העיר יזכו ביחס שיוויוני, כשהזכויות של כולם יכובדו – אז יום ירושלים יהפוך מהצגה ריקה ומיפגן פוליטי לאומני, ליום משמח באמת.

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *