ניתוח רציני של התוצאות בארה"ב מגלה תמונה מדהימה. טראמפ כבש בסערה איזורים שלמים שהצביעו לביידן רק לפני ארבע שנים. אלה אזורים שהיו מעוזים מסורתיים של המפלגה הדמוקרטית במשך שנים רבות, עם ועדי עובדים חזקים שהיו חלק מרכזי במנגנון העוצמתי של המפלגה.
זה היה בסיס הכוח הדמוקרטי האמיתי, מושכלת יסוד בפוליטיקה האמריקאית מאז ימי רוזוולט, שחילץ את ארה"ב מהשפל הגדול, ואפילו לפניו. המפלגה הדמוקרטית היתה מחוברת בטבורה לתשתית הארגונית עם "השטח" האגדי של הוועדים והעבודה המאורגנת בכל רחבי אמריקה, במיוחד באזורים המתועשים עם ריכוזים גדולים של פועלים שכירים. המבנה הפוליטי הזה יצר את "החומה הכחולה": קבוצת מדינות בשליטת הדמוקרטים במערב התיכון, בצפון ובמזרח, שהעניקו את הניצחון לביידן ב-2020, כמו גם לכל הנשיאים הדמוקרטים בשני הדורות האחרונים.
המכונה הפוליטית המשומנת הזו היתה מבוססת על יחסי גומלין הדוקים: המפלגה הדמוקרטית היתה מחוייבת לעובדים ולאיגודים והובילה נושאים כמו העלאת שכר מינימום, חוקי עבודה, בריאות, חינוך, וכתוצאה מכך, העובדים המאורגנים, הפועלים, אנשי הצווארון הכחול – לבנים כמו גם היספנים ושחורים – הצביעו באופן גורף לדמוקרטים. יותר מזה – ההצבעה של האנשים הללו למפלגה הדמוקרטית היתה בעלת מרכיב זהותי ברור. הרפובליקאים היו מפלגת העשירים והמבוססים שהתנגדו לזכויות אזרח וזכויות עובדים ורצו רק לקצץ בשירותים הציבורים ולהעניק יד חופשית לבעלי ההון, ואילו הדמוקרטים היו אלה שדאגו לאדם הפשוט ולזכויותיו – בין אם הוא לבן או שחור.
כל זה קרס עכשיו. החומה הכחולה התנפצה. המוני עובדים שכירים, במיוחד מהעשירונים הנמוכים, כולל מיעוטים, נטשו את הדמוקרטים ועברו לתמוך בטראמפ הארכי-קפיטליסט ובחבריו המיליארדרים. אפילו ועדים עוצמתיים כמו הטימסטרס, ועד נהגי המשאיות, שהכריע בעבר מערכות בחירות, סירב להביע תמיכה בהאריס. השינוי הזה בדפוסי ההצבעה של המעמד הבינוני והנמוך במדינות המפתח, הוא שהעניק לטראמפ את הניצחון.
זה קרה כי הדמוקרטים חדלו להיות כתובת עבור המעמדות הנמוכים, והפכו להיות מפלגת העירוניים והמשכילים. התהליך הדרמטי הזה בלט כבר במערכת הבחירות של 2016 והנחיל תבוסה להילארי קלינטון, והגיע לשיאו בבחירות האלה עם תבוסתה הקשה של קמלה האריס. דווקא ביידן, ב-2020, הצליח לבלום באופן זמני את המגמה כי מיקד את מסע הבחירות שלו בעובדים ובנושאים כלכליים-חברתיים ושיתף פעולה באופן הדוק עם הוועדים, כפי שעשה לכל אורך הקריירה שלו. הוא אפילו זכה לכינוי "יוניון ג'ו".
האריס, לעומת זאת, ברחה מהזירה הזו, למרות שכל הסקרים והמחקרים הראו שהאמריקאים מודאגים בעניין הכלכלה וחוששים למעמדם ופרנסתם בגלל האינפלציה. טראמפ עם התדמית שלו כאיש עסקים מצליח, יחד עם הסתה קשה כלפי מהגרים, הצליח לסחוף אותם. מרבית הסיכויים שזה לא היה קורה אם הדמוקרטים היו מציבים מולו אלטרנטיבה חברתית אמיתית.
ברני סנדרס התריע על כך במשך חודשים ארוכים. אבל האריס ואחרים בהנהגת המפלגה, נטו באופן מובהק לרטוריקה פרוגרסיבית וליברלית שלא אומרת הרבה לאנשים שמתקשים לגמור את החודש. מה המשמעות של "דמוקרטיה" עם מושגים כמו חופש העיתונות או עצמאות מערכת המשפט, עבור מובטל מבוגר ומיואש, בעיירה ענייה ונידחת, שמרגיש שהמימסד השליך אותו לצד הדרך והפקיר אותו? איש כזה שהצביע כמעט כל חייו למועמדים דמוקרטים, רואה בעיניים כלות את החבורה הקליפורנית המקיפה את האריס, את שיח הזהויות "והתקינות הפוליטית" שהשתלט על המפלגה, ואת אנשי ה"ווק" באוניברסיטאות היוקרתיות של "ליגת הקיסוס" שנראים לו כחייזרים. מה לו ולהם? הם לא מדברים אליו ולא מדברים עליו. דווקא טראמפ הארכי-קפיטליסט שנכנס בהם בכל הכוח, שמצטייר כאוייב המימסד, לוכד את לבו. משום כך טראמפ, בניגוד לנצחונו הקודם, זכה הפעם גם ברוב של הקולות ולא רק ברוב האלקטורים.
התכניות החברתיות-כלכליות של טראמפ הן אסון למעמדות הנמוכים. שותפו אילון מאסק זומם לעשות לשירות הציבורי את מה שעשה לעובדי טוויטר: לחסל את רובו. הפערים הכלכליים בארה"ב יעמיקו עוד יותר. אבל הם ממילא כל כך גדולים כבר, ומה בדיוק הציעה האריס כדי לצמצם אותם?
המשבר הכלכלי העצום של 2008 העלה את אובמה לשלטון. במקום לנצל את הניצחון ואת הרוב שהיה לדמוקרטים בכל מוקדי הכוח, אובמה שפך מאות מיליארדים כדי לחלץ את ראשי המיגזר הפיננסי וברוני וול סטריט. זו היתה ההזדמנות הגדולה שהוחמצה לרי-סטארט חברתי אמיתי באמריקה. מאז המפלגה הדמוקרטית הלכה ואיבדה את בסיסי הכוח המסורתיים שלה, את הקשר עם המעמדות הנמוכים, עד שקרסה מול הלאומנות, הגזענות והמיליארדרים.
פורסם ב"הארץ".