מי שלא חווה זאת על בשרו, יתקשה להבין את התסכול. אתם צופים במנהיגי המחאה הלהט״בית: אנשים ונשים רהוטים, מצליחים, בעלי קריירות בתקשורת, בהיי־טק, באמנות; רופאים, עורכי דין, אפילו חברי כנסת. מה רע להם? הצליחו בחיים. כן, הצלחנו, בזכות עצמנו ובמאמץ גדול, שרבים אינם מבינים את משמעותו. רבים עוד יותר אינם רואים בכלל את אלה שלא הצליחו, שחווים מצוקה ואפליה, גם אלימות, על בסיס יומיומי. מצעדי הגאווה והנראוּת התקשורתית יוצרים מצג ורוד־עז: האמת העגומה היא שהגברים והנשים האלה הם עדיין הרוב בקרב הלהט״ב בישראל.
מי שחי בפחד מצמית ש״יידעו עליו״, לא ייצא לכיכרות ולא יוביל מחאות. אחרים, שכבר יצאו מהארון בתהליך מפרך, עדיין חוששים מהתגובות ברחוב או במקום העבודה. כן, גם כשמדובר במוסדות פיננסיים ובמשרדים יוקרתיים. ממה נובע הפחד? פנה אלי נער מיישוב בצפון. משפחתו גילתה שהוא הומו ואחיו איים עליו שאם יופיע ביישוב הוא יפוצץ לו את הפרצוף. פנית למשטרה? שאלתי. הבחור גיחך: אחי הוא שוטר.
צריך להבין, חומרת העניין היא לא רק בסבל של הנער הזה, אלא בכך שכל חבריו ראו מה התרחש והפנימו היטב את המסר: להסתיר בכל מחיר. כולנו רואים את הנער הזה — בחוף הים, בעבודה, ברחוב — ושומעים את הקללות, הבדיחות, ההטרדות. אני יכול להעיד על הפניות שאני עצמי קיבלתי: אינסוף השפלות ואפליות — חלקן קטנות ומרושעות, חלקן גדולות ונבזיות במיוחד.
להתעמרות הזאת יש גיבוי מלמעלה. העילה הישירה לשביתה היא האפליה בחוק הפונדקאות. אבל זה רק קצה הקרחון. ישראל שוללת את כל הזכויות הקשורות לחיי משפחה מלהט״ב, בכל שלב: נישואים, הורות (פונדקאות וגם אימוץ) ואפילו הכרה בהורות שכבר קיימת ובהורות של בני הזוג. אלה לא ״צרות של עשירים״, אלה הדברים החשובים ביותר לכל אדם. חִשְבו על עצמכם ללא משפחה.
מה שהגדיש את הסאה הפעם הוא היריקה בפרצוף שחטפה הקהילה מראש הממשלה. יריקה? זו מלה עדינה. מוחטה של שקרנות מצד אותו בנימין נתניהו, שמסתובב בעולם ומנופף לראווה בקהילה הגאה כעדות חותכת לליברליות בישראל.
כדאי להבהיר: שום דבר ממה שהשיגה הקהילה הגאה לא הושג בזכות נתניהו. להיפך: כל מה שהשגנו היה למרות נתניהו והמכשולים שלו ושל הקואליציות שלו. מה שקרה בהצבעה המבישה בכנסת אינו יוצא דופן — זו בפירוש המדיניות. בתשע השנים מאז שחזר לראשות הממשלה היו לנתניהו המון הזדמנויות לקדם חקיקה שוויונית ללהט״ב, אבל פעם אחר פעם הוא איפשר לבלום את המהלכים שקידמנו. אילוצים קואליציוניים? לא ולא. הרי עניינים אחרים שהיו חשובים לו הוא קידם על אפם ועל חמתם של שותפיו. הנושא הזה פשוט לא מזיז לו, ממש כמו שורה של עניינים חברתיים, שבציניות ובניכור הידועים שלו הוא מזהה כלא קריטיים להישרדות הפוליטית שלו. זו לא מנהיגות, זו עליבות.
מכאן החשיבות של המחאה הזאת. היא אינה בריחה מהנושאים ״הקשים״, כמו שטוענים כמה מצקצקים, המזנבים בכל מחאה בטענה, ״אבל למה אתם לא מפגינים על״. אפליית הלהט״ב היא אחד הנושאים הקשים ביותר: היא סוגיה חברתית דרמטית, חוצת מחנות. הנפגעים הבולטים שלה נמצאים במגזרים החלשים ביותר: ערבים, חרדים, עולים, פריפריות. בגלל נפיצותה היא מטרידה ומאיימת על נתניהו. לכן שליחיו כבר קופצים ומכתירים אותה כשמאלנית וכמזימה של התקשורת. אז הנה כלל אצבע בדוק להצלחת המחאה: ככל שהם יצעקו יותר חזק, כך תדעו שאתם עושים את הדבר הנכון.
פורסם ב״הארץ״.