ניאו פיאודליזם

החמ״ל המאולתר המה מפגינים, חלקם רעולי פנים. זו היתה אחת המחאות הראשונות נגד הגלובליזציה. את הקיר המחורר כיסה ציור ענק של כוס שמפניה: רגל דקה עם גביע רחב. על הכוס המפלצתית שורטטו חמישה קווים. התברגנתם? שאלתי את הפעילים. לא, צחקו, ככה נראה העושר העולמי: ארבעה החמישונים התחתונים מסתפקים במעט – זו הרגל הצרה שמחזיקה את החמישון העליון שמקבל כמעט הכל.

זה היה בתחילת העשור הקודם, בגנואה שבאיטליה, בוועידת ג׳י-8 של המדינות העשירות. הרבה שמפניה זרמה מאז במפגשי המנהיגים, קרן המטבע, דאבוס, ושאר האירועים המפנקים של כוהני דת ההון. אלא שגביעי השמפניה כבר מזמן לא מספיקים. תוך שנים ספורות, פסיק בתולדות האנושות, גדל ריכוז הכסף בידי קבוצה זעירה של אנשים באופן בלתי-נתפש: לא חמישון, לא עשירון, אפילו לא אלפיון – מאה אנשים מחזיקים היום בהון כמו מחצית מתושבי העולם. כל איש כזה, בשר ודם בסך הכל, שווה 35 מיליון אנשים אחרים. לעתים הוא שווה יותר ממדינה. ריכוז כזה של כסף הוא איום מהותי על המערכת הפוליטית והכלכלית, ויוצר פערים ומתחים חריפים. הגירת המונים היא אחד הביטויים לכך.

איך מתרחשת דיפוזיה עצומה כזו של כסף לכיסים בודדים, כמו אלה של קרלוס סלים ממכסיקו, האיש השני בעושרו בעולם? היתכן כי עסקי התקשורת והחנויות שלו מכניסים לו, לאדם אחד, סכום גדול בהרבה מהתל״ג של מדינה שלמה? ההון הכביר של סלים, כמו של מגה-טייקונים מסוגו, מבוסס על שווי המניות של אינספור החברות שלו. עסקיו מהווים מחצית מהבורסה במכסיקו-סיטי. הם התנפחו למימדים הגיגנטיים הללו בזכות התבטלות הרשויות ונהירת המשקיעים לגביר האדיר שאינו מפסיד לעולם. ככל שהוא מתעשר, כך מתחזקת ההכרה במעמדו העל-אנושי, ובמקביל הרשויות מסירות עוד הגבלות על עסקיו ומפריטות לו נכסים – מה שמאפשר לו ליצור מונופולים ולהמשיך להתנפח. כך קרה בעת הפרטת הטלפוניה במכסיקו, שרובה הגיעה לידיו. עכשיו תעריפי הטלפון שם הם מהגבוהים בעולם. זה מעגל קסמים: סלים מתעשר, ואז הוא מתעשר שוב. פעילותו יצאה מזמן את גבולות ארצו, כי ״כבר לא נשאר פה שום דבר לקנות״, כמו שמתבדחים שם. אפילו לישראל הגיע.

אין כל הבדל בין משקיעים קטנים הרוכשים את מניותיו במעט חסכונותיהם, לבין אלה המוסדיים והבנקים המשקיעים בו מיליארדים: ההערצה עיוורת וההשקעה עיוורת. אם יפול, יפיל מדינה שלמה, אולי יבשת. לכן אף אחד לא יתן לו ליפול, והוא ימונף ויגדל עוד ועוד. עד כמה? עד שיבלע הכל. כי השלטונות שם, כמו במדינות רבות, מאבדים את היכולת לשלוט במגה-טייקונים. עם הכסף בא הכוח, גם הפוליטי וגם שליטה בתקשורת, ואיתו עוד כסף ועוד כוח.

יוזמה פרטית היא דבר מצויין. היא חיונית לקידום החברה. כסף פרטי המתקבל מכישרון וחריצות בעסקים פרטיים הוא לגיטימי לחלוטין. סלים עצמו הוא אדם משכיל ועתיר נסיון. אבל במימדים האלה כבר מזמן אין שום דבר פרטי ואין שום ״שוק חופשי״. הציבור והמדינה הם שיוצרים את העושר הזה. אלא שלא הציבור ולא המדינה נהנים ממנו.

מה שהפחיד את הפעילים בגנואה בתחילת הגל, הוא עכשיו המציאות. קראו להם קיצונים ואנארכיסטים, אבל אפילו הם לא דמיינו עד כמה הדברים יחריפו. הגל הפך לצונמי. הוא מרוקן את המדינה מתוכן ומונע ממנה לפעול לטובת כלל אזרחיה. תיאוריית ״החילחול״ של נתניהו, אידיאולוג בולט של הטייקוניזציה, התבררה כחלולה לחלוטין. הכסף מחלחל, דוהר בעצם, בכיוון אחד בלבד: מהציבור אל המגה-טייקון. ריבונות, דמוקרטיה? בקרוב אלה יהיו מילים ריקות.

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *