מה שקורה בגשר רוקח

בשדרות רוקח בתלאביב יש גשר. אין נהג במרכז שלא מכיר את הגשר הזה. לא בגלל שהוא מרשים או יוצא דופן זה באמת סתם גשר למכוניות אלא בגלל שהגשר הזה הוא זירה להתרחשות מקוממת: בכל פינה בישראל אפשר למצוא כמוה. טור ארוך של מכוניות ממתין בסבלנות דקות ארוכות בנתיב המוביל אל הגשר. אך מדי כמה שניות טסה מכונית מהצד ונדחפת לראש התור. אתה מתנהג כמו שצריך, ומרגיש פראייר. אם רק היית מצפצף על התור ועל אנשים כמוך (ועל החוק), כבר מזמן היית על הגשר. אתה מנומס, אתה מתחשב, אתה רגוע, ואלה שחתכו אותך בלי בושה, לא מקבלים עונש: אף פעם אין שוטר בגשר הזה.

למחרת בבוקר, בתור לגשר, אתה כבר יודע שאין שוטר. אם תחתוך, תחסוך לעצמך דקות ארוכות ולא תיענש. אבל לא נעים. בכל זאת, אנשים מחכים, הם כמוך. אז אתם נעים באיטיות. כמה ממתינים מנסים לנקוט פעולת מנע: מצופפים את הטור, נצמדים למכונית הבאה כדי לחסום את הכניסה לנדחפים מהצד. הרוב מוותרים. מה הטעם? זה אפילו מסוכן, עלולה להיות תאונה (ויש הרבה). אז מוותרים, והופ מכונית מהצד נדחפת, ועוד אחת ועוד אחת. אפילו הנדחפים חותכים אחד את השני ומתחרים ביניהם מי יגיע הכי קרוב לגשר ויידחף ממש ראשון. אתה מסתכל על הנהגת שחותכת אותך, אחרי שעקפה בטיסה תור ארוך של קילומטר. מי את, פורעת חוק שכמוך? בגללך אני תקוע פה כבר חצי שעה. הי, זו השכנה שלך, החברה לעבודה, אשתך. למחרת גם אתה נדחף לראש התור, ״כמו כולם״.

זה מצב קלאסי, ואופייני לישראל, של הפקרת המרחב הציבורי ואיאכיפה שיטתית לא רק בכביש. מה שקורה בענף הבניין, למשל, מעורר חלחלה: פועלים נופלים מבניינים, מנופים קורסים, קבלנים משליכים ערימות פסולת בטבע, והאכיפה מגוחכת, כמעט לא קיימת. אי אפשר להעמיד שוטר בכל רחוב ופקח בכל אתר בנייה, אבל במקומות מועדים לפורענות, עם בעיה ידועה לשמצה, בוודאי שאפשר. הבעיה האמיתית של הנושא הזה שהוא לא נחשב ״פוליטי״, בטח לא ״בטחוני״, ולכן במערכת הציבורית ובתקשורת הוא נתפס כבלתי חשוב. אבל במונחים של איום, הוא עולה על הסוגיות הבטחוניות. מאז קום המדינה נהרגו בתאונות דרכים 30 אלף איש: יותר מכל המלחמות ופיגועי הטרור יחד. את הפצועים ונפגעי הטראומה אי אפשר בכלל לספור הם חיים בינינו, הם אנחנו.

האיום הגדול באמת הוא השתרשות הנורמה שהפרת חוק לא נענשת, ואפילו זוכה לגמול: אתה מקבל טובת הנאה, ומי שמתנהג בסדר נשאר מאחור, גם כשזה גלוי ובוטה בפרהסיה, לעיני כולם. מי לא יודע שכדי לקדם תכנית כלשהי בעיריה, צריך לשלם למאכער מקושר שיטפל בעניין? מי לא מכיר את אלה שמעבירים את המכונית הרעועה שלך טסט מהיר, תמורת עמלה נאה? כאשר נורמה כזו משתלטת על חיינו, מה הפלא שחצי מהעם מביט בסלחנות על מתת של טובין יוקרתיים לבעלי כוח?

הטפה צדקנית על ״הישראלי המכוער״ ונהי מריר על ״חוסר חינוך״ לא יפתרו את העניין והוא פתיר. אגב, הישראלי לא יותר מכוער מהצרפתי הלחוץ או האמריקאי העצבני. מי שגר שם, יודע זאת היטב. הוא גם יודע ששם פשוט יש אכיפה חזקה והמערכת מתוקנת ומסודרת יותר, וכאן הרבה פחות. ובעניין החינוך גם אכיפה טובה ונמרצת היא סוג של חינוך: חינוך למבוגרים, אפילו ואולי במיוחד כשמדובר באלה שעומדים בראש.

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *