הונג קונג. איך נראים החיים בלי פייסבוק? אפשר בכלל לדמיין את העולם בלי גוגל? בסין אפשר, למעשה אין ברירה. מיליארד וחצי סינים לא משתפים בפייסבוק, לא מצייצים בטוויטר, ולא צופים ביוטיוב. האתרים הללו, וגם ניו יורק טיימס, וול סטריט ג׳ורנל ואחרים, חסומים על-ידי ״חומת האש הגדולה״: מערכת חסימת האתרים של הממשלה הסינית. רק בחודש שעבר הטיל בית משפט בסין עונש חסר תקדים על אזרח שסיפק קישורי מחשב לעקיפת הצנזורה על האינטרנט. הוא נדון לחמש שנות מאסר ולקנס כבד. גזר הדין הקשה הוא איתות אזהרה לקראת כניסתן לתוקף של תקנות חדשות לחיזוק החסימה הממשלתית.
העניין הזה ממחיש את הפער העמוק בין המערב לבין סין. הפיתוח בסין הוא אדיר, ההישגים הכלכליים מעוררי השתאות, הערים הסיניות החדשות כמו שנז׳ן, הצמודה להונג-קונג, מותירות אותך פעור פה. זו באמת ״הקפיצה הגדולה קדימה״ של סין. בניגוד למהלך הנורא של מאו בשם הזה בשנות ה-50, שגרם הרס ורעב למיליונים, סין מזנקת ברמת החיים ובתוחלת החיים של תושביה. יש הרבה מה ללמוד מהם. אולם למרות השינוי הדרמטי, סין שומרת בקפדנות על המבנה הפוליטי שלה שאיננו דמוקרטי. מנהיגים שונים בעולם מתקנאים לעתים במודל השלטוני הזה, וגם אצלנו רבים עורגים על ״משילות״, אך מתעלמים מהמחיר. מה רוצים חסידי המשילות בכל מקום? פחות פיקוח על הממשלה, ויותר פיקוח על מתנגדיה.
זו סוגיה בוערת בהונג-קונג. השליטה הבריטית כאן הסתיימה לפני 20 שנה, ומאז הונג-קונג היא חלק מסין, אך הובטח לה מעמד מיוחד. המבנה הזה מכונה ״מדינה אחת, שתי שיטות״. הונג-קונג שומרת על עיתונות חופשית ומערכת משפט עצמאית וגם האינטרנט חופשי לחלוטין. אלא שהאופוזיציה כאן מאשימה שסין פועלת כדי להדק את שליטתה בטריטוריה. ההנהגה המקומית דוחה את הטענות הללו בתוקף, אך דו״ח בריטי מהימים האחרונים מחזק את קובלנות האופוזיציה.
כיום סין היא שותפה חשובה של ישראל, היחסים עמה מצויינים, הסחר גואה, וטוב שכך. אך מי שרואה באסיה החמימה תחליף לאירופה הקרירה מבחינת ישראל והאוריינטציה הגלובלית שלה, שוגה. קשרים ישראלים עם רוסיה או סין וגורמים אחרים שאינם דמוקרטים, אינם תחליף לקשר עם אירופה. בניגוד לתיאורים הנשמעים בירושלים ובתקשורת הישראלית, אירופה אינה ״עוינת״ לישראל. מערכת היחסים עם אירופה היא עמוקה ומסועפת. אפילו היבוא והיצוא הישראלי מול האיחוד האירופי כפול משיעורו עם אסיה. אלא שזה דווקא ההיבט הפחות חשוב במערכת היחסים. בבסיסה, הברית עם אירופה איננה רק אינטרס כלכלי, כפי שיש לישראל גם במזרח אסיה. זו ברית אסטרטגית במובנה העמוק ביותר, הנשענת על שותפות ערכים ועל חשבון היסטורי ארוך. גם תמיכת האיחוד בפתרון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא לא נגד ישראל: זה אינטרס ישראלי עליון.
בראיה עולמית, שלוש המעצמות הגדולות אינן צועדות בדרך הדמוקרטיה. דונלד טראמפ עושה הכל כדי לשחוק את הרוח הליברלית באמריקה, על רוסיה של פוטין אין בכלל טעם לדבר בהקשר דמוקרטי, וסין כאמור דבקה בשלטון אוטוריטרי. נותרה אירופה שהיא כיום, בפועל, מנהיגת הגוש הדמוקרטי. גם בתוכה יש זעזועים וכוחות אנטי-דמוקרטים, אך הנהגתה נחושה להגן על הרוח החופשית. מעמדה ושגשוגה של ישראל לאורך השנים נובעים מהשתייכותה לעולם הדמוקרטי, שאירופה במרכזו. בכל שנות קיומה של ישראל, אירופה היתה משענת חיונית להתפתחותה ולביטחונה. לכן, יש לישראל אינטרס ראשון במעלה בחיזוק האיחוד האירופי, בהנחה כמובן שישראל דוגלת גם היא בערכים דמוקרטיים – מה שכבר לגמרי לא מובן מאליו.
פורסם ב״הארץ״.