זכרונות מדרום אפריקה

בקעת הירדן כבר לוהטת. החום כבד, החששות עוד יותר. היינו שם אתמול, ראשי מרצ בעבר ובהווה, במסגרת המאבק שלנו נגד אסון הסיפוח. במהלך הסיור שחשף תמונת מצב קשה מאוד, חשבתי על תמונה אחת, הפוכה לחלוטין ממה שראינו. אני בטוח שכולכם מכירים אותה – תמונה אייקונית: חוסיין מלך ירדן מדליק סיגריה לראש הממשלה יצחק רבין במעון המלכותי בעקבה, אחרי חתימת הסכם השלום במסוף הערבה (צילום: יעקב סער, לע”מ). שני מנהיגים, יום כזה היסטורי, ובתוך הדרמה הענקית רגע קטן של נורמליות בין שני חברים, פשוט חברים, שמאוד ברור שהם מחבבים אחד את השני.

איפה הנורמליות הזו, ואיפה רוחות הזעם והסכנה שמתעצמות עכשיו מיום ליום לנוכח זדון הסיפוח? הקורבן הראשון של התכנית ההרסנית הזו, שמעובדת במחשכים כבר שלוש שנים, עלול להיות אותו הסכם שרבין וחוסיין חגגו בעישון בצוותא: השלום עם ירדן. ועבור מה? בזכות השלום עם ירדן, ישראל נהנית מעומק אסטרטגי שמעולם לא היה לה: מאות קילומטרים בשטח ירדן שמחוייבת למנוע פעילות עוינת משטחה כלפי ישראל. עכשיו כל זה עומד בסכנה.

כשנוסעים ברחבי השטחים, עוברים על פני המון ישובים פלסטינים שאמורים להיות מובלעות בתוך השטח שיסופח לישראל. מדובר במאות קילומטרים של גבולות חדשים בתוך גבולות, בתוך גדרות – הכל מבותר ומשוסע – מיקבץ בלתי אפשרי של פיסות קרקע, שמחייב כוחות ביטחון בהיקף גדול, כבישים וחומות ואמצעי הגנה בעלות כלכלית אדירה. לסיוט הזה יש הגדרה אחת: אפרטהייד.

הייתי בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, וראיתי את הזבל הזה מקרוב. ביקרתי במדינות ״העצמאיות״, כמו בופוטצואנה, שהשלטון הלבן הקים, כדי שהשחורים ייחשבו אזרחים של המדינות האלה, ולא יתבעו זכויות מהלבנים. ומה היו ״המדינות״ האלה? פיקציה. פיסות שטח ומובלעות חסרות כל קיום עצמאי, שקרסו באותו היום בו התחלף המשטר ונעלמו כלא היו. ומה באשר לשחורים שחיו במשטר ״ההפרדה הגזעית״? הם היו נטולי זכויות יסוד. לכן זו לא היתה ״הפרדה״ (כביכול ״נפרד אבל שווה״, כמו שחסידי ההפרדה הגזעית בארה״ב היו טוענים), אלא פשוט דיכוי – דיכוי קשה וברוטאלי של מיליוני בני אדם.

וזה מה שכל אחד צריך לשאול את עצמו: האם מה שאנחנו רוצים שיהיה כאן אחרי עשרות שנים של כיבוש, זה לקבור את הסיכוי לשלום ולעשות פה אפרטהייד? האם אנחנו רוצים לחיות במדינה שמבוססת על דיכוי של מיליוני בני אדם? לא מדינה יהודית ודמוקרטית, לא מדינה מתקדמת, אלא מדינת אפרטהייד.

אני לא רוצה לחיות במדינת אפרטהייד, לכן אני מנסה לעשות כל מה שאני יכול כדי למנוע שפיכות דמים וכדי שכל האנשים שחיים פה יזכו לכבוד ויחיו בשלום. לכן אנחנו נאבקים בסיפוח. רוב הציבור לא מודע עדיין לסכנה הזו, לא מבין במה בעצם מדובר תכלס. אני מאמין שכאשר הציבור יתעורר, תהיה התנגדות גדולה. זו בדיוק המטרה שלנו בשבועות הקרובים: לעורר את דעת הקהל לסכנות הסיפוח. לכן אנחנו יוצאים לשטח, וזה קורה בבקעת הירדן וגם בכיכר רבין בת״א, שם נהיה מחר בהפגנה יחד עם ארגונים ותנועות רבות.

הצטרפו אלינו! ומי שלא יכול להגיע פיזית לפעילויות שלנו, ורוצה בכל זאת לעזור – מוזמן לשתף את החומרים שלנו ברשתות החברתיות ולהפיץ הלאה. תודה לכל הפעילים המסורים שנאבקים יחד אתנו, אנחנו לא מתכוונים לוותר, כי את הסיפוח חייבים לעצור.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *