״אוי אוי אוי, מסכנים, לא נותנים לכם לקנות חמץ בפסח? אז תפנימו — זו מדינה יהודית״. זו בערך התשובה המתנשאת שמטיחים במי שמעז להתלונן על חוק החמץ — אחד החוקים העקומים שנחקקו כאן: חוק שכולו כפייה דתית. כן, זה ״רק שבוע״, ויש מקומות שמפירים את החוק, אז אפשר להסתדר או לאכול עוגיות קוקוס. אבל עצם קיומו של חוק כזה הוא הבעיה.
כאשר נציגי השלטון, פקחים של עיריית תל אביב למשל, מחלקים דו״חות וקנסות לעסקים שמוכרים חמץ, כפי שקרה בחג הזה, מטרתם היא לא רק למנוע הצגת חמץ. ״החמץ״ הוא מלת קוד, והחוק הזה עוסק בהרבה יותר מחמץ. זה חוק שנועד להפגין את עליונות הדת במרחב הציבורי. הרי מי רוצה לצרוך חמץ בפסח? דתי ממילא לא יקנה, אלא רק מי שאינו מאמין בחובה לקיים מצוות. אז בשביל כופרים כמוני יש חוק מיוחד, ואני אחטוף קנס, כדי שיהיה ברור לי שהערכים והדעות שלי אינם נחשבים כאן. העובדה שחוק החמץ מטפל בעניין שולי כביכול, מזון בפסח, ולא במשהו ״גדול״ כמו למשל איסור על אשה לצאת מהבית בראש חשוף, כמו בסעודיה או איראן, לא הופך אותו לפחות דרקוני. העיקרון העומד בבסיס שני החוקים — האיראני והישראלי — זהה.
בשיטת המשפט הישראלית, יש לחוק החמץ משמעות כבדה במיוחד. דיני הדת הם כבר חוק המדינה בתחום המשפחה. גם אם אתה חילוני מוצהר, המדינה כופה עליך את חוקי הנישואין הדתיים לפי השיוך הדתי הפורמלי שלך במרשם האוכלוסין. אין לזה שום קשר לאמונות או לרצונות שלך. אתה רשום כיהודי? אתה מחויב להינשא ברבנות ולפי חוקי הרבנות. חוק החמץ מרחיב את העיוות הזה גם לתחום הכלכלי. כאן נמצאת הבוננזה האמיתית: הכסף הגדול. משאת הנפש של המפלגות הדתיות היא להעביר את חוק ״בתי הדין לממונות״, שיאפשר לבתי דין דתיים לפסוק בסוגיות של קניין ונזיקין ובעצם בכל עניין, על פי דין תורה. כי הרי בתי המשפט הממלכתיים נחשבים בעיניהם ל״ערכאות של גויים״, ועל פי ההלכה, החברה היהודית כולה מצווה להשתית את אורחות חייה הציבוריים על משפט התורה.
כמו בכל מערכת דכאנית אחרת, ״דבר האל״ במקרה הזה, המוגש לכם על ידי פרשניו המוסמכים, הוא כסות לפריווילגיות שקבוצה מסוימת לוקחת לעצמה על חשבון אחרים. על־פי הדינים האלה, אשה איננה שוות זכויות לגבר, דתי נעלה על חילוני, ומי שאיננו יהודי אין לו מעמד. העיוותים והעוולות המתרחשים בבתי הדין הדתיים בנושאי משפחה יהפכו לבסיס המשפט בישראל בכל התחומים. זו בדיוק מטרתו של חוק החמץ: להשליט את התפישה שלפיה חוקי הדת עומדים מעל זכויות האזרח.
לפי בצלאל סמוטריץ׳, זו המשמעות של ״מדינה יהודית״, ממש כמו ״רפובליקה איסלאמית״: תיאוקרטיה שכופה על תושביה לנהוג לפי חוקי הדת. בקואליציה הקרובה הגישה הזאת עלולות לזכות בכוח חסר תקדים. בעיני, זה עיוות מסוכן. ״מדינה יהודית״ אין פירושה מדינה דתית. זו מדינה שרוב אזרחיה יהודים על פי הכרתם, והם נהנים מחופש דת מלא: החופש לנהוג על־פי ערכיהם, ללא התערבות כופה של המדינה. הרי לכך השתוקקו דורות של יהודים שנרדפו בגלל מוצאם ואמונתם: להיות עם חופשי בארצנו. כאן אנחנו צריכים להיות חופשיים. כאן גם זוכה היהדות לפריחה עצומה — בזכות החופש הזה, הנדיר כל כך בהיסטוריה היהודית. לכן המדינה היהודית הזאת היא דמוקרטית. אם תאבד את הדמוקרטיה שלה, אם תגביר את הכפייה הדתית, זו תהיה מדינה עלובה שתמרר את חיי אזרחיה.
פורסם ב״הארץ״.