השחיתות האמיתית מסריחה עד השמיים

״העירייה מושחתת״, אומרים לך אנשים בכל הארץ, והם צודקים. כרגע, ממתינים לא פחות משמונה ראשי ערים, חלקן ערים גדולות ומרכזיות כמו ראשון לציון, נתניה ורמת גן, להכרעת הפרקליטות או בית המשפט בעניינם. אגב, כמעט כל החשודים, ואפילו אלה שמשפטם מתנהל, מתכוונים להתמודד בבחירות. למה לא? אין שום חוק שמונע מהם לעשות זאת. ומה עם טוהר המידות, אתם שואלים? הצחקתם. השחיתות היא מגיפה. ברוב המקומות זה אותו סיפור: שוחד תמורת קידום פרויקטים, בדרך כלל מקבלנים. הפיתוי עצום.

כן כן, אני יודע, לא כולם כאלה, הרוב ישרים. אבל גם הם נגועים בשחיתות שלטונית עמוקה, שהיא חמורה אפילו יותר ממעטפה שמנה שמשלשלים לכיסו של נבחר ציבור. זו שחיתות מובנית, ממוסדת, והיא בעלת השפעה עצומה על כל אחד מאתנו. היא ממוקדת באופן ההתנהלות וקבלת ההחלטות בנושאים הקריטיים ביותר — בינוי, חינוך, תחבורה — שמעצבים את סביבת חיינו ואיכותם. ההחלטות בנושאים הללו מתקבלות במחשכים, בסביבה נגועה באינטרסים, פוליטיקה קטנה ותפישה כוחנית של מהות התפקיד. חוסר שקיפות קיצוני, אנטי דמוקרטי ועקום מן היסוד מצמיח תכנון וביצוע שגויים, לעתים הרסניים. 

כל אחד רואה את זה במקרה הפרטי שלו: אחד ממתין שנים להיתר בנייה או לפתיחת עסק, בעוד חברו זוכה לאישור זריז; שני סובל ממפגעי רעש או זיהום שהופכים את חייו לגיהנום, וכל פניותיו נענות במשיכת כתפיים; ושלישי מתקשה למצוא מסגרת חינוכית לילדיו. רק מעטים מחברים בין כל הנקודות, ורואים את התמונה הגדולה — תפישת יסוד מעוותת בשאלה הבסיסית: למי זה שייך, למי שייכת העיר? 

התפישה השלטת אצלנו, והמושרשת עמוק, היא שמה ששייך לאזרח במקרה הטוב זה הדירה שלו, ואולי גם החצר או החנייה אם יש — וזהו בערך. השאר, המרחב הציבורי, הרחובות, הכיכרות, שפת הים, האוויר, זכויות הבנייה, הכספים, המוסדות, אינם נתפשים כנחלת הכלל, במובן שהם אכן שייכים לכל אחד מאתנו באופן ממשי ושווה, אלא הם נתונים למיקח וממכר, כמעט פרטי במהותו. ״ועדה״, לעתים של אדם אחד, מנפיקה היתרי בנייה בערך של מיליוני שקלים, מבלי שבעלי הזכויות האמיתיים — הציבור, אנחנו — מודעים למה שנעשה בכספם וברכושם. 

היעלה על הדעת שמישהו ימכור את דירתי הפרטית ללא ידיעתי ומבלי שאקבל את הכסף? כמובן שלא. אבל זה בדיוק מה שקורה במרחב הציבורי. הממונים על ניהולו אינם פועלים כנאמנים של הבעלים — הציבור. זה בעיניהם שטח הפקר, נכס שלא שייך בתכלס לאף אחד. ״הציבור״ הוא ישות ערטילאית, ובוודאי שאין שום צורך לתת לו דין וחשבון. ואילו הפעילים החברתיים שדורשים שקיפות ושיתוף הם מטרד שצריך להשתיק. כן, פעם בחמש שנים יש בחירות, אבל הן לא מגרדות אפילו את תפישת היסוד המעוותת הזאת. ראש עיר בא והולך, ובאמצע נדבק לכיסא, ונחלת הכלל ממשיכה להירמס. 

התוצאה בלתי נסבלת, אבל האזרח מתעורר רק כשזה נוגע בו אישית — בעץ המפואר שכרתו לו מול הבית, כשהילד שלו חוזר בוכה מבית הספר, או כשהוא מחרף את נפשו וחוצה את הרחוב שהפך לאוטוסטרדה. וכשהוא מתעורר, זה בדרך כלל כבר מאוחר מדי. הפקק שחונק לו את העיר בגלל תכנון רקוב הוא מציאות חייו. אז מה יותר חמור? מאה אלף השקלים, שראש עיר מקבל כשוחד כדי לזרז פרויקט לקוי, או מאה המיליון — שווי הפרויקט הבעייתי — שנשדדו ישירות מכיסו של הציבור, שצריך לחיות עם תוצאות הבנייה המפלצתית שהורסת לו את השכונה? זו השחיתות האמיתית, והיא מסריחה עד השמים.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *