המכה הכפולה של הטבח באורלנדו

אורלנדו, פלורידה. 

לא היה פחות נורא אם עומאר מאטין היה עורך את מסע הרצח שלו במועדון ״רגיל״, ולא במועדון גייז. כמו שאכן עשו עמיתיו הטרוריסטים שטבחו בבליינים חפים מפשע במועדון הבטקלאן בפריז. ובכל זאת, ההתקפה על ״הפולס״ באורלנדו, ראויה לדיון מיוחד גם בשל אופי המקום. לאו דווקא מבחינת דאעש. עבור תאגיד הרצח הזה, פריז על מוסדות התרבות והבילוי שלה היא ״זנותית״ בדיוק באותה מידה כמו אורלנדו על פארקי השעשועים וחיי הלהט״ב שלה. בעיני הרוצחים אין שום הבדל, ומי שמשלה את עצמו שיש הבדל מבחינתם רק משחק לידיהם.

ההבדל בין הבטקאלן לבין הפולס הוא לא במטרת המחבלים, אלא בתחושת הקורבנות, ובאחריות שהדבר מטיל על החברה. רבים מהמבקרים במקומות בילוי של הקהילה הגאה, כמו הפולס, רואים בהם סוג של מפלט, מרחב בטוח. הם באים לשם כדי להיות מי שהם, משוחררים מהלחץ המתמיד שחלקם חווים בכל יום מחייהם. לבלות, לרקוד, לצחוק לחיות, כמו כל אדם חופשי אחר. רבים מאלה שנרצחו ונפצעו במועדון הזה כבר נפלו קורבן לאלימות, רדיפות, והשפלות. לעתים בתוך הבית, מצד ההורים או בני משפחה, לעתים בבית הספר או בעבודה, או סתם בסדרה אינסופית של השפלות והקנטות ברחוב, בחוף הים, וברשתות החברתיות. זו האמת המרה שרבים, גם בארה״ב וגם בישראל, מסרבים לראות ולהכיר.

מבחינת הקורבנות, מסע הרצח שהתחולל בעיר הצוהלת הזו, שטופת השמש, הוא מכה כפולה. קשה להניח שמישהו מבאי הבטקלאן נאלץ להסתיר את העובדה הזו מבני משפחתו או חבריו. למרבה הצער, זו עדיין המציאות בקרב להט״בים רבים. חלקם באים מראש למקומות בילוי כמו ״הפולס״ עם דאגות ופחד. ההסתרה, קשר השתיקה. החשש מפני תגובת הסביבה, מתעצם לעתים בפחד מוחשי מאוד: מה יקרה בדרך לשם? מה יקרה בדרך חזרה הביתה? ואם יקרה משהו מה נעשה למי נספר? למשטרה שתלעג, להורים שיחרימו?

בין אם מדובר ״בסתם״ הומופוביה, או בתערובת של הומופוביה ואיסלאם קיצוני עם טרור דאעשי, או הומופוביה וגזענות של גלוחי ראש וניאונאצים, או בכל מרקחת מחליאה אחרת הפגיעה היא קשה מנשוא, כי היא מצטרפת לפגיעה קבועה ועמוקה שמלווה חלק מהאנשים האלה מאז שעמדו על דעתם.

איני יכול לשכוח את התחושות הקשות בקהילה הגאה בישראל בעקבות הרצח בברנוער. מי שסבור שהתחושות הללו נעלמו כאשר הסיפור ירד מהכותרות, טועה טעות מרה. במשך שנים רבץ הרצח הזה כמו ענן שחור מעל כל פעילות, וזרע פחד בלבותיהם של אנשים צעירים, וגם מבוגרים, שחלקם כבר חוו מנות גדושות של אלימות. העובדה שהרצח טרם פוענח, ודאי שלא הוסיפה לתחושת הביטחון. כך היה גם כשנרצחה שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים, באותו מקום ובידי אותו מנוול שזרע פחד בדיוק עשור קודם לכן.

ההצלחות המרשימות של הקהילה הגאה, הארועים הפומביים הגדולים, והשינויים העצומים בחייהם של להט״בים רבים הם אמיתיים וחשובים. אבל זו חצי הכוס המלאה. יש גם חצי ריק. של אלימות, אפליה ופחד.

את שליחי הרצח של דאעש, את ארגוני הטרור, כל זה בוודאי שלא מעניין. הם פועלים נגד כולם. יהודים, מיעוטים, הומואים, וגם ״סתם״ אמריקאים, צרפתים, וישראלים. כולם מטרה בעיניהם. אבל הקורבנות, כקבוצה, אינם זהים. יש צרכים מיוחדים ונדרשת הבנה. הפתיחות, הסובלנות ושיוויון הזכויות הם התשובה הטובה ביותר של חברה מתוקנת לטרור ולרצח. עוצמתה לא פחותה מכל פעולה צבאית.

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *