החילונים מתעוררים ומחפשים בית פוליטי

למה אתם פונים אלי? שאלתי את בני הזוג שהתקשרו וביקשו שאחתן אותם, בטקס חילוני ולא רשמי כמובן. ״כי אנחנו לא רוצים ללכת לרבנותשנינו יהודים ואין לנו שום בעיה, אבל אנחנו לא רוצים לתת לרבנות כוח, וחוץ מזה אנחנו לא רוצים חתונה דתית – אלה לא הערכים שלנו״. אני מקבל שיחה כזו פעם בשבוע.

2016 היתה שנה רעה לחילונים. 2017 מאיימת להיות רעה אפילו יותר. אמנם ברוב התחומים הממשלה הזו מתקשה לגבש מדיניות ולבצע, אבל בתחום אחד היא מפגינה עקביות ונחישות. בשורה של החלטות מגובות בתקציבי עתק, הפכה ממשלת נתניהו-בנט-ליצמן את השנה החולפת לאחת הקשות והפוגעניות ביחסי דת ומדינה. לא מדובר רק בתקציבי הישיבות, ביטול לימודי ליבה, הידרדרות המצב בכותל, אפליה בגיוס, וכל שאר הצ׳ופרים והסוכריות שמחלקים ברוחב יד למיגזרים הדתיים. הבעיה העמוקה, תחושת המחנק של החילונים, נובעת מכך שהחילוניות הישראלית, כתפיסה, כהשקפת עולם, מותקפת מכל עבר. החילונים, כקולקטיב חברתי, חשים שהאדמה רועדת.

איש בצמרת השלטון לא מייצג את האינטרסים של החילונים. גם באופוזיציה הקול החילוני כמעט ונאלם – עניין מוזר בהתחשב בכך שרוב המצביעים שלה הם חילונים. רכבת ההדתה וההקצנה עוצרת עכשיו בכל תחנות חייו של האזרח הישראלי: במערכת החינוך, בצה״ל, במרחב הציבורי, בנישואין ובמשפחה, בתקשורת, וכמובן בעולמות השלטון והפוליטיקה. קמפיינים חביבים לכאורה, ברוח קירוב הלבבות, כגון ״שישי ישראלי״, הם מסווה למהלכים בוטים של הדרת חילונים, רמיסת הערכים החופשיים, מיסיונריות והחזרה בתשובה.

וזה מצליח. המיליארדים ששופכים והאינדוקטרינציה הבלתי-פוסקת, גורמים לכך שחילונים רבים מפנימים את המסר המרכזי שבוקע מבית הספר או מהטלוויזיה: הדת (היהודית כמובן) היא הדבר הנכון בישראל של היום – נכון חינוכית, נכון תרבותית, ונכון פוליטית. מיתוס העגלה המלאה, חוזר בגדול. הדת, כך מסבירים לנו, היא עגלה עמוסה בכל טוב: ערכים, מורשת, ליכוד חברתי. לכן יש בה עוצמה. ואילו החילוניות? היא ריקה. כל הגדרתה היא על דרך השלילה: היא ״לא דת״. האדם החילוני הוא נטול ערכים ומורשת. הוא תלוש, חלול, ולכן הוא חלש.

זה השיח הישראלי כיום: לא מפגש בין שתי תפיסות עולם וערכים, אלא בליץ כוחני של מי שמתיימרים לדבר בשם הערכים והמורשת, כנגד ציבור צמא המזדחל לשתות ממעיין החוכמה האינסופי של הדת. לכך מצטרף הזיהוי הגובר של החילוניות לא רק כ״תל אביבית״, אלא יותר ויותר כאנטי-ישראלית. הישראלי הנכון, האמיתי, ואני שומע את זה בכל פינה, הוא לא רק יהודי, אלא יהודי מסורתי, ורצוי דתי. לחילונים אין כאן מקום.

המיתקפה החריפה הזו מייצרת תגובת נגד. מוקדם לדבר עדיין על תנועה חילונית, אבל יש בהחלט ניצנים של התעוררות. מכיווון שאין לה מוסדות והשלטון פועל נגדה, היא פורצת בתחום האישי. כיום, 600 אלף אזרחים ישראלים לא יכולים להתחתן כאן. זה מספר בלתי נתפס. רוב גדול בציבור מואס במונופול הדכאני של הרבנות על הנישואים והגירושים. במחקר האחרון של ארגון חדו״ש (חופש דת ושיוויון), נחשף כי 80% מהחילונים היו מעדיפים להינשא מחוץ לרבנות. בהיעדר אפשרות כזו, יש עליה דרמטית במספר הישראלים שחיים בזוגיות ללא נישואין: קפיצה של עשרות אחוזים בשנים האחרונות. רבים נישאים היום בטקסים חילוניים, או על ידי רבנים רפורמים וקונסרבטיבים – שאינם מוכרים על ידי הרבנות.

החברה האזרחית בישראל מתפקעת מיוזמות למען יהדות פתוחה וסובלנית, חופש הנישואין, חינוך חילוני, ותחבורה ציבורית בשבת. אבל לכל אלה חסר בית פוליטי. ללא מנהיגות פוליטית שתשמיע את הקול החילוני, מתוך תפיסה ערכית, ותציב את הפרדת הדת מהדינה כנדבך מרכזי של הדמוקרטיה, עלולים החילונים וגם רבים אחרים שסולדים מהכוחנות של המימסדים הדתיים, לעמוד בפני שוקת שבורה.

פורסם ב״ליברל״.