הורוביץ לחינוך

אני מודה: היה לי קל להחליט למי אצביע בבחירות הקרובות. המיזוג בין העבודה למרצ היה בעיני קריטי להצלחת גוש המרכז־שמאל, ולכן חשוב לי לתמוך בקבוצה שהוציאה אותו אל הפועל. יתרה מזאת, כחילוני, המיזוג איחד בין כמה מהח"כים הפעילים ביותר לחיזוק החילוניות: ניצן הורוביץ ותמר זנדברג מצד אחד, מרב מיכאלי ועֹמר בר לב מצד שני.

הבה נבחן את האלטרנטיבות: ישראל ביתנו משמיעה כבר זמן רב קול חילוני חזק וברור. בסירובו להצטרף לגוש הליכוד־דתיים־חרדים ליברמן הוכיח את כנות דבריו. אלא שלאחר הבחירות האחרונות היתה לו הזדמנות היסטורית להצטרף לממשלה שהיתה יכולה להגשים את כל חלומות חילונֵי ישראל. ממשלת המיעוט שעמדה על הפרק היתה במה אידיאלית לחקיקה שהיתה יכולה לשנות את צביון המדינה ולהביאה סוף־סוף לסטנדרטים הליברליים שעליהם כולנו חולמים. אלא שישראל ביתנו בחרה לדבוק בימניות, וסירבה להסכין עם תמיכה ערבית בממשלה. בכך מיצבה את עצמה כפתרון אידיאלי לחילונים ימנים, אבל לא לחילונים שמזדהים עם גוש המרכז־שמאל. ליברמן טוען לאחרונה שהפעם תוקם ממשלה, אך אינו מציג את קווי המתאר שלה. לכן אני חושש לתת לו את קולי.

כחול לבן ריגשה אותי וחילונים רבים אחרים כשהתייצבה לבחירות האחרונות עם מסר חילוני ישיר וחד־משמעי. זו היתה הפעם הראשונה שמפלגה עם יומרה שלטונית מפסיקה להתחנף לדתיים ולחרדים ונרתמת לייצג את הציבור שבחר בה. אלא שדיבורים לחוד ומעשים לחוד. כבר בלילה של יום הבחירות נעלמה החילוניות מהתבטאויות מנהיגי המפלגה. בבחירות הללו לא נותר זכר מהן, והמפלגה שבה לדפוס הישן של חנופה לדתיים ולחרדים. הדי הבריתות שהיא הציעה למפלגות כמו ימינה רק מעידים עד כמה הסיסמאות החילוניות לא משקפות את רוחה של כחול לבן. ברור שגם אם תצליח להקים ממשלה, חשוב מאוד שישראל ביתנו מימין והעבודה־גשר־מרצ משמאל יהיו חזקות דיין כדי להשפיע על התכנים שתקדם.

חילונים רבים מהשמאל שוקלים להצביע לרשימה המשותפת, בין השאר כמחאה על דחיקתה מהשיח הלגיטימי. המחאה מוצדקת, אלא שחיזוק הרשימה המשותפת יכול לפגוע במי שהחילוניות חשובה לו. במשותפת חברה גם רשימה דתית מאוד, שלא תהיה מעוניינת בביסוס החילוניות. כמו כן, היינו עדים למקרים רבים של שיתוף פעולה הדוק בין הח"כים הערבים לח"כים החרדים — גם בנושאים הפוגעים בחילוניות המדינה. מעבר לכך, חיזוק גדול מדי של הרשימה המשותפת יכול דווקא להקשות על קיום ממשלה כלשהי שאינה כוללת מרכיבים של הליכוד־דתיים־חרדים. אינני רואה כל פסול בשיתוף הרשימה המשותפת בממשלה, אך לצערי, כמה מהמרכיבים המרכזיים בקואליציה פוטנציאלית שכזו כן פוסלים את הדבר. עדיף שהמוחים משמאל יתרכזו בהכנסתו לכנסת של עיסאווי פריג' החילוני, שנראית ריאלית לאור הסקרים, במקום לקדם נציגי דת מוסלמים.

ובשבוע האחרון נוסף עוד קלף מנצח למערכת השיקולים: ההצהרה של ניצן הורוביץ שברצונו לקבל לידיו את משרד החינוך. כבר מזמן לא שמענו מנהיג מפלגה חילוני שמבין שעלינו לשים את החינוך בראש מעיינינו. זו אולי הבשורה החשובה ביותר בבחירות הנוכחיות.

משרד החינוך נשלט כבר זמן רב על ידי שרים דתיים, לאומניים או דתיים־לאומניים. לכולם היתה אותה מטרה מרכזית, חיזוק ההדתה בחינוך הממלכתי, וכולם תפשו לימודים אוניברסליים, בעיקר במדעי הרוח והחברה, כאיום, ולימודי יהדות מוגברים, כפתרון. מבחינתם, לימודים כלליים, מרחיבי אופקים ומעוררי ביקורתיות, מייצרים "שמאלנות", ולכן הם סכנה לשלטון הימין; ואילו לימודי יהדות, רצוי כמה שיותר וללא כל ביקורתיות, הם הכלי הטוב ביותר להפוך את ילדינו לדגם הרצוי בעיניהם: אזרח ימני, לאומני, חובב דת.

רפי פרץ הוא כמובן דוגמה מובהקת, אבל רק בגלל שהוא לא מתוחכם כמו קודמיו. כולם עשו את אותה עבודה, רק ידעו לעטוף אותה טוב יותר. התוצאה היא עשור של ירידה דרמטית בלימודים האוניברסליים בצד עלייה לא סבירה בהיקף לימודי היהדות, המלווה בחדירה של עמותות דתיות רבות למערכת. גם יתר הפגמים של המערכת שנחשפים לאחרונה, למשל במבחנים הבינלאומיים, הם עדות לכך שכל שרי החינוך האחרונים התעניינו רק בפוליטיזציה הדתית־לאומנית של המערכת, ולא בחיזוקה.

הצלת מערכת החינוך הממלכתי מידי שרי ההדתה וסוכניהם הרבים היא המשימה החשובה ביותר העומדת לפתחה של ממשלה שתרצה להחזיר את הנורמליות למדינה — הרבה יותר מקידום תחבורה ציבורית או פתיחת מרכולים בשבת. הורוביץ הוא ראשון המנהיגים שמבין זאת וחורת את תיקון מערכת החינוך על דגלו. אם יש סיכוי שתקום כאן ממשלה לא ביביסטית ועם כמה שפחות כוחות דתיים וחרדיים, יהיה בה טעם רק אם משרד החינוך יהיה בידינו. המועמד היחידי שאישיותו, כוונותיו ותפישת עולמו מבטיחים מהפכה חינוכית הוא הורביץ. לכן כה חשוב שהעבודה־גשר־מרצ תהיה גדולה ככל הניתן, עד שלא תהיה ברירה אלא לתת גם להורוביץ את מבוקשו, ולא רק לעמיר פרץ ואורלי לוי־אבקסיס.