בישראל אוהבים להגיד שהימין הקיצוני עולה ומנצח בכל העולם. זה פשוט לא נכון. המדינות המובילות במערב – ארה"ב, בריטניה, גרמניה וצרפת – נמצאות כולן בשליטת השמאל והמרכז. אלה העובדות. אבל האמירות על תבוסת הליברליזם התקבעו אצלנו כאמת מוחלטת. הן נובעות משנים ארוכות של שטיפת מוח פוליטית ותקשורתית שמציגה את הדמוקרטיה הליברלית כחלושה ורכרוכית. בעיני פרשנים מובילים, עליית כוחות אנטי-דמוקרטיים ופשיסטים היא בלתי נמנעת. גם בעיני רואי שחורות ומנבאי אסונות מקצועיים בשמאל.
בישראל, הקיצונים החשוכים אוחזים בשלטון. הרבה אנשים עושים השלכה מהמצב המדכדך כאן אל העולם וחושבים שככה זה בכל מקום. אבל זו טעות. מה שלא מפריע לפרשנים להמשיך ולטעון שהמחנה הדמוקרטי קורס. לפעמים נדמה שבישראל אפילו כועסים על התפתחויות פוליטיות במערב, שלא מסתדרות עם התזה של עליית הימין הקיצוני.
הזינוק הדרמטי של קמלה האריס הוא הדוגמא האחרונה. טראמפ המשתולל כבר הוכתר כמנצח ודאי, אבל החלפת ביידן בהאריס, הקפיצה את הדמוקרטים לעמדת הובלה במירוץ הנשיאותי. על אפם וחמתם של מספידי הדמוקרטיה האמריקאית ושונאי הפרוגרס. האריס מצליחה לעשות את הבלתי ייאמן בעידן הנוכחי, ולמשוך לקמפיין שלה המון צעירים, אפילו בני נוער.
בבריטניה זה כבר קרה. ממשלת השמרנים הכושלת של רישי סונאק, קרסה. השמאל כבש את השלטון בסערה אחרי שנים רבות באופוזיציה. הבחירות הסתיימו בניצחון מוחץ של מפלגת הלייבור בראשות קיר סטארמר: 412 מושבים מתוך 650. זה הרבה יותר מרוב מוחלט. הנסיונות של הימין הקיצוני לחולל התקוממות מהשטח באמצעות מהומות אנטי-מוסלמיות, קרס באיבו והתפוגג בקול ענות חלושה. זה היה פאתטי.
בניגוד לדיעה המקובלת בישראל, העם באירופה לא נוהר לזרועות הימין הקיצוני בגלל שנאת מהגרים. רבים מאוד דווקא מבינים את השקרים האופפים את התעמולה הגזענית. רדיפת מהגרים לא משרתת את בני העם. היא פועלת רק לטובתם של קומץ גזענים שמשתמשים בה כדי להגיע לשלטון ולזרוע חורבן.
כך היה גם בצרפת בבחירות האחרונות. כל התחזיות צפו ניצחון גדול לימין הקיצוני, עם רוב מוחלט למפלגת "האיחוד הלאומי" של לה פן. הפרשנים הסבירו שהעם יתקומם נגד "ההשתלטות המוסלמית" וייפול לזרועות הגזענים. התחזיות האלה קרסו לחלוטין. דווקא גוש השמאל שהתאחד לקראת הבחירות, התחזק מאוד, והוא כיום הכוח הגדול באסיפה הלאומית בפריס. ואילו הנשיא מקרון ממשיך לשבת לבטח בארמון האליזה. גם ראש הממשלה היוצא, גבריאל אטל, ליברל בולט, נהנה מפופולריות רבה.
את הדמוקרטיה האירופית מובילה גרמניה עם הקנצלר שולץ הסוציאל-דמוקרט. זו המשענת הבולטת של אוקראינה בהנהגת זלנסקי. הנסיונות של פוטין וחסידיו באירופה ובארה"ב, להחריב את אוקראינה, למוטט את הדמוקרטיה שלה ולהפיל את זלנסקי, אפילו לרצוח אותו – עלו בתוהו. אוקראינה עלתה למתקפת-נגד ואף השתלטה על שטחים בתוך רוסיה. ההרפתקה האוקראינית של פוטין עולה לו ביוקר רב.
כל זה לא אומר שהאיום נעלם. ממש לא. הסכנה מרחפת מעל העולם החופשי. הכוחות האפלים אורבים לשעת כושר לנעוץ את שיניהם בדמוקרטיות ולחסל אותן. הם לא מרפים לרגע ומציפים את הרשתות בפייק ניוז ובקמפיינים של הסתה ושיסוי. אבל המצב במערב מוכיח שרוב גדול סולד מקיצונים חשוכים. אנשים רוצים לחיות בדמוקרטיה, במדינת רווחה, בחברה חופשית. לא במשטרי דיכוי בסגנון פוטין או בן גביר. רוב גדול במערב מבין שעליית הגזענים והפשיסטים פירושה שחיתות, אלימות ופגיעה ברמת החיים.
אלא שההבנה הזו, החשובה כל כך כשלעצמה, לא מספיקה. נחוצה עבודה פוליטית, לא כוכבים. מנהיגי המערב כיום – האריס, מקרון, שולץ וסטארמר – אינם כוכבי-על ולא דמויות מפעימות וזוהרות במיוחד. הם פוליטיקאים ותיקים וחרוצים. הציפיה שמתעוררת בישראל בכל בחירות לכוכבים חדשים שיגיחו פתאום על סוס לבן, בלי שום ניסיון פוליטי, וינהיגו את המחנה, היא נאיבית עד כדי מטומטמת, ובעיקר הרסנית.
הדוגמא המובהקת לעניין הזה היא דווקא פולין, שהיתה לפותה במלתעות הימין הקיצוני. ההפיכה המשפטית שם הלכה הרבה יותר רחוק מרוטמן ולוין. פולין כבר נחשבה אבודה לעולם החופשי. מנהיג האופוזיציה הוותיק, דונלד טוסק, לא בדיוק שיא הכריזמה, אבל אדם חכם ונחוש, התחייב להציל את הדמוקרטיה הפולנית. הוא הבטיח לתקן את הקו הלאומני והאנטי־ליברלי של מפלגת הימין "חוק וצדק" – שלא הביאה לא חוק ולא צדק. בעזרת עבודה משותפת עם ארגוני החברה האזרחית, טוסק הצליח והגיע לראשות הממשלה. המחנה שלו כבר נערך גם לכיבוש הנשיאות הפולנית בשנה הבאה.
הלקח ברור: שלטון החושך איננו גזירת גורל וממש לא "בלתי נמנע" כמו ששוטפים פה את המוח. הניסיון הרב שנצבר בעולם, מצביע על נקודות התורפה הבולטות של הימין הקיצוני. המפתחות לניצחון הם חריצות והתמדה, ניסיון פוליטי ואיחוד כוחות. ומה שקורה בכל המדינות הללו, אפשרי גם כאן, ובקרוב.
פורסם ב"הארץ".