אני מת על העיר. על תל אביב. ממש כמו כל אוהבי העיר הזו באשר הם. אני לא יכול לתאר את החיים שלי בשום מקום אחר. ודווקא חייתי בערים גדולות ומלהיבות בעולם.
תל אביב היא עיר נהדרת. המשפחה שלי גרה כאן, וגם רוב החברים. אני נהנה ללכת ברחובות, להסתכל על הבניינים ועל החצרות, אני מאוהב בים, וחי את העיר יום ולילה. כבר שנים אני פעיל באינסוף יוזמות, מאבקים, ופעילויות בעיר: סביבה, חברה, תחבורה, תרבות… אני מקדם את הנושאים האלה בכנסת, כבר קדנציה שניה. בחקיקה, בעבודה מול משרדי הממשלה, בתקשורת ובשיח הציבורי.
וכמו שאני מכיר את תל אביב ואוהב אותה בגלל הדברים היפים שלה, אני גם מכיר את הבעיות ויודע מה צריך לעשות. לכן החלטתי להביא את הנסיון שלי, את הידע, ובעיקר את האהבה לתל אביב, אל המקום שבו אפשר לעשות את זה: אל ראשות העיר. כמובן שיש לכך משמעות ומשקל הרבה מעבר לתל-אביב. זו גם הסיבה שאני, כחבר כנסת, מתמודד על התפקיד.
כל ראשי העיר הזו, מאז שנוסדה, עשו פה דברים טובים והשאירו הרבה הישגים. גם ראש העיר הנוכחי, שמכהן כבר 15 שנה, במשך שלוש קדנציות מלאות. בזכותם תל אביב הפכה למה שהיא היום. אני מוקיר ומעריך את זה, ואני אמשיך את השרשרת: אשמור ואפתח את הדברים היפים והמוצלחים בעיר שלנו, וגם אטפל בדברים הפחות מוצלחים ובדברים שהוזנחו, הופקרו ממש.
הגיע הזמן לעשות את זה.
שאלתם את עצמכם פעם איך אפשר ללמד בכיתה של 40 תלמידים, או ללמוד משהו בכיתה צפופה כזו? איך אפשר לתת תשומת לב לילד בגן עם עוד 35 ילדים באותו חדר?
אז זהו, שאי אפשר. ואין שום סיבה שיהיו כיתות וגני ילדים צפופים כל כך. אנחנו צריכים ואנחנו נעשה כיתות מרווחות, ואז הילדים פשוט יקבלו תשומת לב. אנחנו ניתן סיכוי אמיתי לכל אחד להגיע להישגים, להתפתח בחיים, להגשים את עצמו.
שאלתם את עצמכם פעם, ואני יודע ששאלתם, למה התחבורה בתל-אביב תקועה – הפקקים, התאונות, הזיהום, הרעש? מה לעזאזל יהיה הסוף עם בעיית החנייה בעיר הזאת? ולמה התחבורה הציבורית היא ברמה כל כך נמוכה?
אז זהו, שזה לא חייב להיות כך. יש בתל אביב את האמצעים ואת היכולת, ולי יש את הידע וההבנה, לעשות כאן תחבורה אחרת. לתושבים, שגרים בעיר, צריך לתת חנייה נורמלית, להשתחרר מהסיוט, ובמקביל בכל המכלול העירוני שמשרת גם מאות אלפים שנכנסים לעיר כל יום, נקדם מערכת תחבורה משולבת – חדשנית, מתוחכמת, שתתן לכל אחד, בכל מקום בעיר, פיתרון שמתאים לו – למי שיש רכב ולמי שאין.
שאלתם את עצמכם פעם, הרבה פעמים שאלנו, למה בעיר חזקה כמו בתל-אביב יש כזו הזנחה במקומות מסויימים בדרום? מדוע לא מבצעים טיפול שורש בתחנה המרכזית האיומה?
דרום ת"א לא צריך להיות החצר האחורית של העיר ושל כל מדינת ישראל. זה אזור עם פוטנציאל ענק, שבעזרת פיתוח נכון, יחד עם התושבים ולמענם, וזו נקודת המפתח, יכול לשנות את פניו.
שאלתם את עצמכם, ואתם לא שואלים, אתם צועקים, למה מי שרוצה לפתוח עסק קטן בעיר הזאת, חנות, בית קפה, משרד – לתת עבודה גם לכמה אנשים, ליזום, לעשות משהו טוב בסך הכל– צריך לעבור שבעת מדורי גיהינום ולהקיז דם מול בירוקרטיה עירונית אטומה, חונקת? בלי שום ודאות מה יהיה בסוף הדרך. למה מסלול היסורים הזה, העקום כל כך, הבלתי-נגמר, למי שרוצה לשנות משהו בבית? לבנות משהו קטן? מה חטאו ומה פשעו של האזרח שמתעללים בו כך?
רישוי ופיקוח על עסקים ועל בנייה הם דבר שמוסדר בחוק, שאני מכיר אותו על בוריו, והם צריכים להתנהל כחוק. אני אפזר את הערפל שאופף את כל העניין הזה, ואכניס את האור פנימה: יהיה לוח זמנים לכל הליך ולכל בקשה, כדי שאזרח יידע מתי יקבל תשובה. ותהיה שקיפות והגינות. זה לא רק ייתן כבוד לאזרח, זה גם יאיץ את הפעילות הכלכלית, יצור מקומות עבודה.
שאלתם את עצמכם, ואתם עושים את זה כל יום, איך צעיר מצד אחד ומבוגר מצד שני, יכולים להמשיך לחיות בעיר הזו? הצעיר לא יכול להגיע לדירה, והמבוגר במצב מסויים חייב לוותר על הדירה כדי לממן לעצמו דיור מוגן במחירים שערורייתיים הרחק מביתו ומשפחתו. ולעומת זאת צצים מגדלים עם דירות ענק בסכומים הזויים, שאח"כ עומדים ריקים, נטושים? זה נראה לכם סביר?
אני רוצה את כולם בעיר שלנו: צעירים ומבוגרים. וכדי שזה יקרה אני אקדם דיור בר-השגה – להשכרה ולקנייה לצעירים, ואתמוך בפרויקטים של דיור מוגן, בעיר, למבוגרים שצריכים – בכבוד ובלי לפשוט את הרגל.
וזה המפתח לכל העניין: כבוד. לראות קודם כל את הבנאדם מול העיניים, לתת לו כבוד, לשמוע אותו, ולא להתייחס אליו רק כפרה חולבת של דוחות ומסים.
הרי מה זו עיר? גוש של בניינים וכבישים? מיקבץ נדל"ן? עיר היא אך ורק התושבים שלה, האנשים שחיים ופועלים בה. עיר טובה, עיר נכונה, היא עיר שיודעת לתת כמה שיותר חיים טובים לכמה שיותר אנשים. זו המטרה שלי.
שנים רבות אני עוסק בזה. בתור פעיל סביבתי וחברתי, בתור עיתונאי, משפטן, בתור חבר בכנסת ישראל. במשך שנים אני מוביל חשיבה עירונית מתקדמת ומכיר לעומק את הדוגמאות השונות מהעולם. התנסיתי באינספור מאבקים ויוזמות בעיר שלנו ובארץ שלנו, הובלתי חקיקה מפורטת בכנסת, ואני אוביל את תל-אביב-יפו ואצעיד אותה קדימה.
ומאיפה הכסף, אתם שואלים? הנה דוגמא: רק במה שעלה שיפוץ בניין העירייה אפשר היה לבנות מאה גני ילדים חדשים בעיר. מה שווה יותר, לדעתכם?
יש לי מצע ותכניות מפורטות בכל הסוגיות ולכל הנושאים, כולל המקורות הכספיים והתקציביים, וסדרי העדיפויות הנכונים. אני אציג הכל בחודשים הקרובים. ובינתיים אני רוצה שתביטו על סמל העיר המקורי של תל-אביב, שעיצב נחום גוטמן:
ים כחול, גלי, ומולו שער עם מגדלור שמפיץ קרני אור, ומסביב שבעת הכוכבים של הרצל. בבסיס הסמל, המוטו מתוך ספר ירמיהו: "אבנך ונבנית". זה הסמל וזה השער שראתה סבתא שלי, זכרה לברכה, שבאה לכאן ב-1933, גרה בצריף על החולות בחוף, יחד עם שותפה, ועבדה כמלצרית בתנובה והגישה שם חביתה, סלט, ולבן.
וזה היה שער אמיתי. כל המשפחה שלה, שנשארה שם, לא שרדה.
ֿמהמקום הזה אני בא, וככה אני רואה את העיר הזאת, העיר העברית הראשונה בעולם – בדיוק כמו הסמל של גוטמן: מקום מואר שמעניק ביטחון ויציבות, מעניק חיים, מסלק את הפחד, ומראה את הדרך ואת הכיוון, כמו מיגדלור באפילה, לכל סביבותיו. זו תל אביב. והיפה בה הוא הרוח טובה, אפילו השימחה – שימחה ביצירה, בתרבות עשירה. כן, תל-אביב היא לא רק עיר יציבה וחזקה, שכמהה למערכת תחבורה טובה, לחינוך מעולה, לשירותים עירוניים ברמה הגבוהה ביותר, היא גם עיר שמחה, פתוחה. זה הדי-אן-איי שלה.
אז איך עושים את זה? זה כבר בידיים שלכם.
בואו, תתנדבו, תהיו פעילים ותביאו את השינוי. תתקשרו, תירשמו, קחו שלט למירפסת ומדבקה לאוטו, ותהיו פעילים בשטח.
אתם יכולים לתרום כסף. חשוב מאוד, אפילו חיוני. גם סכומים קטנים, 100, 200 שקל, יכולים לעשות הבדל גדול.
תצטרפו לאלה שכבר מתגייסים ומתנדבים עכשיו. תהיו חלק מהגל הגדול הזה, וב-22 באוקטובר, בעזרתכם, יהיה ראש חדש, ראש טוב, לתל-אביב-יפו.