תמונה 1: המכללה האקדמית ביפו, לאחר מפגש עם סטודנטים. בחור חייכן ניגש, לוחץ ידיים בחום, ומציג את עצמו כתומך נלהב שלי לראשות העיר. הוא מספר שהכי חשוב לו עניין הדירות ולכן התחבר לקמפיין שלנו. לפתע נופלות פניו. אני במצוקה גדולה, הוא אומר. רוצים להעלות לי את שכר הדירה ב-1,500 שקל: מ-3,500 ל-5,000. ומה תעשה? אני שואל אותו. יהיה לי קשה מאוד. אבל אני אגרד את הכסף, אעבוד עוד כמה משמרות לילה, אקח מההורים, אסתדר, אין ברירה. הסתכלתי עליו. באמת נראה בחור טוב. חכם, ערכי. תגיד, שאלתי אותו, ומה אם היו מעלים לך את שכר הדירה ב-3,000 שקל? מה היית עושה? ממשיך לשלם? הוא הביט בי, תוהה לאן אני מכוון. לא יודע, אמר. מה אני כבר יכול לעשות? ותגיד, המשכתי, אם היו מעלים לך, ולחברים שלך, ולכל הסטודנטים כאן, ולכל מי שאתה מכיר, את שכר הדירה ב-6,000 שקל, ב-10,000, ב-30 אלף – גם אז הייתם עומדים ואומרים "מה אפשר לעשות?". איפה הקו האדום שלך, איפה הקו האדום שלנו כחברה, שבו אנחנו אומרים "די, מספיק, אי אפשר לחיות ככה"?
תמונה 2: קפה ידוע מול התיאטרון הלאומי. שיחה עם דעתן/יוצר/פעלתן שנון ונחרץ, אסטרטג-על בעיני עצמו, הכי מעודכן, הכי מחובר, כביכול. מומחה במחאות. למה אתם לא מבעירים את העיר? הוא שואל. תוציאו את ההמונים לרחובות, תעשו מהומות. רק ככה אפשר לנצח. אתה רוצה שננצח? אני שואל אותו. בטח, חייבים להעיף את חולדאי. אז טוב שאנחנו מדברים, אני אומר לו, כי בדיוק הערב יש הפגנה בדרום העיר. תגיע וניפגש שם. זה סיפור חזק, גם תוכל לכתוב על זה. "לא, לא התכוונתי אלי", הוא משיב במהירות. אז למי התכוונת? מי אמור להבעיר? "האנשים שלכם. שהאנשים שלכם יעשו מהומות". ומי זה בדיוק 'האנשים שלכם' אם לא אתה ואני וזה פה שיושב בשולחן לידנו ומקשיב לכל מילה? הדעתן השתתק. אה, הבנתי, אני לוחש. אתה מתכוון לגדודים הנסתרים שלי שאני מחזיק במחסנים… כמה שעות לאחר מכן, ערב, הפגנה. מאות אנשים הגיעו, חולקים חוויות קשות על עימותים עם פקחים ושוטרים, יש המון תקשורת, אפילו טלוויזיה. "הון-שלטון-עולם תחתון". בדרך הביתה, עמוק לתוך הלילה, אני נכנס לטוויטר. המחובר מצייץ: "אומרים שההפגנה דרדלה. בושה שלא היו אנשים. מי בא לתדר?".
תמונה 3: בית הסופר, רח' קפלן. כנס תמיכה של פעילי השכונות במועמדותי לראשות העיר. האולם גדוש. אנשים צובאים על הכניסה. נציגי שכונת הארגזים, כפר שלם, נווה שאנן, גבעת עמל, סומייל… החיבור בין האנשים האלה למרצ לא שיגרתי, בוודאי לא מובן מאליו, אבל הוא הכי אמיתי, הכי ישר. רן כהן ותמי זנדברג מלהיבים את הקהל. תכנית הדיור שאני מציג מתקבלת בתשואות. דיון נוקב על המצב בדרום, בלי התלהמות, ועם הרבה בקיאות. באולם הזה יושבות, במצטבר, מאות שנים של ניסיון באינספור מאבקים. חלק מהאנשים האלה פגשתי כמה ימים קודם בכנס תושבים גדול שעשיתי בגבעת עמל – "עזה בצפון תל אביב". עוד כמה ימים, ונשארתי איתם אל תוך הלילה בהפגנה סוערת נגד פרוייקט "פארק בבלי" של יצחק תשובה, שנבנה על גבם. התושבים האלה, מכל השכונות שעוברות התעללות מצד הרשויות ובראשן עיריית תל-אביב, היו הפעילים הנלהבים והמסורים ביותר בקמפיין שלי. בניגוד לאסטרטגים של בתי הקפה ולפרשנים הנחרצים מהאולפנים שאין להם מושג מה קורה בשטח, הרי הפעילים האלה לא רק רצו שננצח, הם גם התגייסו כדי שזה יקרה. החיבור איתם, החיבור של מרצ לשכונות, הוא בעיני אחד ההישגים הגדולים בקמפיין הזה, ויש לו משמעות עצומה גם במישור הארצי. ביום הבחירות עצמו, פגשתי אותם בעשרות קלפיות. באו לשכנע אנשים לתמוך בי ובמרצ. עמדו שם משבע בבוקר עד עשר בלילה, לא פיספסו אף אחד. בערך שעתיים לפני סגירת הקלפיות, פגשתי שתי פעילות כאלה מול הקלפי בעירוני ה', בסוף בן יהודה. עשינו תמונה קבוצתית. "מה לך ולהם? את מרצ, את?", נשאלה אחת מהן בתימהון על-ידי המאבטח. והמתנדבת, בלי למצמץ, ענתה במילים האלה: "בזכות ניצן כולנו מרצ. הם היחידים שאכפת להם מאתנו".
תמונה 4: מדרכה באבן גבירול/רחבת מרכז שוסטר, רמת אביב ג'/רחוב שבזי, נווה צדק/שוק לווינסקי/שדרות ההשכלה, ביצרון/רחוב מח"ל, כפר שלם…
– בהצלחה, ניצן!
– זה תלוי בך.
– אבל אני רק בנאדם אחד, מה זה כבר משנה?
אם הייתי מקבל שקל על כל דיאלוג כזה, הייתי עכשיו מיליונר. כל יום, כל היום, בכל רחבי העיר, אותו הפיזמון: אנשים רוצים שינוי, תומכים בי, מזדהים עם המצע והרעיונות שלנו, אבל לא מאמינים שאפשר לעשות שינוי, ובטח לא מאמינים שזה תלוי בהם. כל כך הרבה אנשים שפגשתי, אלפים, מרגישים שאין להם שום השפעה על תוצאת הבחירות. שהיא בעצם נקבעת כבר בסקרים כלשהם, שאי אפשר לשנות שום דבר, והם עצמם חסרי כל חשיבות בתהליך. את רוב המאמץ בקמפיין הזה הקדשתי לאנשים האלה. לא הייתי צריך לשכנע אותם שנחוץ שינוי, וגם לא הייתי צריך להסביר יותר מדי מדוע מה שאני מציע טוב להם וטוב לעיר. הם ידעו והסכימו לכך, חלקם בהתלהבות. אבל רבים מהם לא האמינו שזה אפשרי. אני יודע שחלקם פשוט לא בא להצביע. זו בעיני התוצאה הכי טראגית של ההפרטה הפרועה שעברנו בשנים האחרונות: השיח הציבורי הופרט. מאנשים נגזל האמון שיבכולתם להשפיע על החברה. כל אחד דואג לעצמו, וגם זה בקושי, והתוצאה היא שהרוב לא מימשו את זכות הבחירה שלהם.
סיום: היו עוד עשרות ומאות תמונות כאלה ואחרות. ביפו, בגינת כלבים, בשוק, בבית אבות, באולפן טלוויזיה, בשדרה… יום יום, יותר מחצי שנה, אלפים של אנשים. חלקם, אחרי המחאה החברתית, אחרי לפיד, כבר לא מאמינים. מיואשים, אדישים, ספקנים. אבל יש כל כך הרבה אחרים שכן מאמינים, וביניהם אני. אני מאמין, ובעקבות הבחירות האלה, אני מאוד מאמין. כי אני רואה את אלה שבאים, אני רואה את הפעילים והמתנדבים שלנו. הכי צעיר במטה הוא בן 14, הכי מבוגר בן 91. לא יודע מי נמרץ יותר. הם האמינו בנו ובעיקר האמינו בעצמם.
ואני רואה את המספרים. המספרים האמיתיים, הסופיים: זכיתי ביותר מ-50 אלף קולות, שהם כ-40 אחוז מהבוחרים לראשות העיר. הרשימה האידיאולוגית שהובלתי, מרצ, יותר מהכפילה את כוחה, והיא תהיה מעכשיו הרשימה הגדולה ביותר במועצת העיר, אף יותר מהרשימה של חולדאי. והוא לא יוכל להתעלם מכך. בכל פינה זורחים אלי חיוכים של אלה שבאו והצביעו. אני גאה בכם מאוד, ואני יודע, כמוכם, לא רק עד כמה השינוי נחוץ, אלא עד כמה הוא אפשרי ונמצא בהישג ידנו. והוא בוא יבוא.
פורסם ב״טיים אאוט״.