אתה יודע מה הבעיה שלכם? שאל אותי אחד מבכירי מפלגת השלטון ואידיאולוג נחוש של הימין. רק בעיה אחת יש לנו? תהיתי. נכון, יש לכם הרבה בעיות, אבל הבעיה הגדולה שלכם היא שאתם לא מכירים את הערבים. ואתה מכיר, אדוני השר? מכיר, אוהו, בטח מכיר. איך אתה מכיר? התעקשתי. מתי בפעם האחרונה ביקרת בישוב ערבי? האם אי פעם ישבת עם איש ציבור ערבי, או סתם אזרח מהשורה, לשיחה אישית, פתוחה? או שאולי נכנסת פעם לבית של ערבי?
על כל השאלות האלה הוא ענה בשלילה. למעט שיחות אקראי עם נותני שירותים למיניהם וצעקות בכנסת, הוא לא דיבר עם ערבים – לא שמע ולא השמיע. אך עדיין טען בתוקף שהוא והימין מכירים אותם היטב, את אופיים ומטרותיהם ואף את מאווייהם הכמוסים. מה זאת אומרת, הוא קורא את ספרי ההיסטוריה והוא שומע את תדריכי מערכת הביטחון, אה כן, והוא כמובן גם רואה אותם בטלוויזיה, וזה מספיק לו כדי לגבש היכרות מעמיקה עם הערבים כולם: אלה שכאן, ואלה בשטחים, ואפילו עם אלה שמעבר לגבול, למרות שהוא עצמו מעולם לא ביקר במדינה ערבית.
ואילו אני והשמאלנים, לא מכירים את הערבים. אמנם ביקרתי כמעט בכל הישובים הערבים, שוחחתי עם המון אנשי ציבור ואזרחים מהשורה – כאן ובשטחים ומעבר לגבול. עם חלקם הסכמתי, על אחרים כעסתי. את חלקם חיבבתי, מאחרים נרתעתי. מתונים וקיצונים, שוחרי שיתוף פעולה ושונאים וסתם אדישים. עם רבים גם עבדתי ובבתים שונים ומגוונים ביקרתי, וביקרו אצלי. הרבה שנים. אבל אני לא מכיר אותם. לא באמת. כי אני תמים. והוא, לעומת זאת, מכיר מצויין, אז כדאי שנתפכח.
זה מוזר, אמרתי לו. גם אם נשים בצד את ההיכרות הישירה שלי עם כל כך הרבה ערבים, הרי גם אני קראתי את ספרי ההיסטוריה, ושמעתי את תדריכי מערכת הביטחון באותם חדרים כמוך, וכן, מה לעשות, גם לי יצא לראות טלוויזיה, ומשום מה המסקנות שלי שונות לחלוטין משלך. האם יתכן שלעניין הזה אין בעצם קשר לערבים ולשאלה אם אנחנו מכירים אותם או לא, אלא להשקפה שלך עלי?
מה זאת אומרת? הגיע תורו לתהות. זאת אומרת שמי באמת מטריד אותך ומאיים עליך ועל אופי המדינה הרצוי בעיניך, זה פחות הערבים, שברור שאתה לא מכיר אותם בכלל, אלא יותר אני ושכמותי. הרי מה שבאמת מוציא אותך מהכלים זה לא אבו מאזן והמנגנונים שלו, אלא מערכת המשפט שלנו, הישראלית. את ההשתלחויות החריפות ביותר שלך אתה לא מכוון לתקשורת הפלסטינית, אלא דווקא לישראלית. הצעות החוק הקשות שלך מתמקדות בארגוני זכויות אדם ישראלים ובעולם התרבות הישראלי. בכולם אתה רואה בוגדנות וריקבון. בהם בעצם אתה נלחם. ההתנחלויות, השטחים, הם רק מכשיר בידיך כדי לשנות את אופי המדינה כאן, בתוך הקו הירוק: ״הסדום ועמורה״ של ״מדינת תל אביב״. החילוניות, הפתיחות, החופש. אתה מתנגד למדינה פלסטינית בדיוק כמו שאתה מתנגד לחיסול האפליה נגד ערביי ישראל. לא בגלל המצב הביטחוני, שאתה מתעקש לא לטפל בשורשיו, אלא כי אתה לא רוצה ישראל דמוקרטית.
בידך לשנות את המציאות, אבל אתה בוחר להנציח את הסכסוך. סיפורי ״האין פרטנר״ נכונים, רק הפוך: אתה לא פרטנר ולא רוצה להיות. בכך אתה משחק לידי רוצחים בצד השני, שכן, גם הם קיימים ועוד איך, ולפשעיהם לא יכולה להיות הצדקה. ולנצח נאכל את חרבך ואת חרבם.
פורסם ב״הארץ״.