בימים האלה עושים את דרכם לפחי האשפה טונות של מדבקות וכרזות, השלטים נעלמים מהמירפסות, ועוד רגע איש לא יזכור מי הם אותן דמויות שהבליחו למשך כמה חודשים על לוחות המודעות, והבטיחו ״ראש טוב״, ״לנקות את העיר״, וכמובן ״לשים את התושב במרכז״. מבט מהיר בקמפיינים המוניציפליים, מדימונה ועד קריית שמונה, מגלה דמיון מביך בסיסמאות – כאילו כל הקמפיינים נוהלו ממטה מרכזי אחד. האמת היא שקופירייטר מוניציפלי לא צריך להתאמץ יתר על המידה: הסיסמאות חוזרות על עצמן כל חמש שנים.
בתכלס, לא רק הקמפיינים דומים, גם העיריות כמעט ולא משתנות. כן, כמובן, מדי פעם נבחרים ראשי ערים חדשים, אבל בולטת התופעה של ראשי ערים שנשארים שנים רבות על הכסא. אם ראש עיר אינו מסתבך בפלילים ואינו מועד באופן גס בקדנציה הראשונה שלו, קשה להתמודד מולו וקשה לנצח אותו, גם אם אינו מבריק או מוכשר במיוחד.
איך הפכו ראשי הערים בישראל לחזקים כל כך? בעבר זה היה שונה. עד אמצע שנות ה-70׳, הבחירות המקומיות היו דומות לבחירות לכנסת: הצבעה בפתק אחד בלבד – למועצה – כאשר חברי המועצה הם אלה שבחרו את ראש העיר וגם יכלו להעביר אותו מתפקידו. הרשימות המוניציפליות היו מפלגתיות, ועסקני המפלגות הארציות שלטו בערים. השיטה גרמה לחוסר יציבות כרוני ברשויות. ב-1975, ממשלת רבין הראשונה, ארע סוג של נס פוליטי: לתמהונם של העסקנים, התקבל החוק לבחירה ישירה של ראש הרשות. החל מהבחירות המקומיות ב-1978, ועד היום, מצביעים בשני פתקים: לראש הרשות ולמועצה. הראש נבחר באופן ישיר ואישי, לא ניתן להדיח אותו או להביע בו אי-אמון. הרכב המועצה כמעט לא רלבנטי. למעשה, ראש העיר אפילו לא זקוק לרוב במועצה. בפועל, המועצות חלשות, הקואליציות העירוניות רחבות, האופוזיציה היא חסרת השפעה, וראש העיר הוא שליט יחיד בעירו.
40 שנה אחרי שינוי החוק, יש שתי מסקנות ברורות: השיטה הצילה את השלטון המקומי, אבל הלכה רחוק מדי. במקום מועצות עסקניות וחזקות מדי מול ראשי עיר חלשים, יש לנו ראשי ערים חזקים מדי מול מועצות חסרות משקל. היתרון בשיטה ברור לעין: בהשוואה לרמת הביצוע הממשלתית, יש לשלטון המקומי בישראל יכולת גדולה יותר. ראש עיר מנוסה יכול להוציא אל הפועל פרוייקטים גדולים במהירות שבממשלה אפשר רק לחלום עליה, משום שיש לו חופש פעולה נדיר במערכת השלטונית בישראל. אלא שראש עיר מושחת נהנה גם הוא מהחופש הזה. מערכת האיזונים והבלמים בשלטון המקומי מתקשה להתמודד עם הבוס הכל-יכול. ראש העיר שולט במנגנון העירוני באופן ישיר, והמנגנון הזה מגוייס בלב ונפש למען בחירתו מחדש, תוך שימוש בלתי מוסתר במשאבי העיר. דמוקרטי? לא ממש.
גם חברי המועצה נתונים, ברובם הגדול, למרותו של השריף העירוני. בניגוד לחברי כנסת, חברי המועצה מכהנים בהתנדבות ואינם מקבלים גמול אפילו על השתתפות בוועדות. הם צריכים לעבוד לפרנסתם, ולא ממש יכולים להקדיש את הזמן לפעילות העירונית. כל הנסיונות לתגמל את חברי המועצה כדי לאפשר להם למלא את התפקיד ברצינות, נכשלו לאורך השנים. באופן בלתי מפתיע, המתנגדים הבולטים היו ראשי הערים – הדבר האחרון שהם רוצים הוא מועצה חזקה וחברי מועצה פעילים. וכך, מועצת העיר מתכנסת פעם בחודש בלבד, והיא בדרך כלל חותמת גומי של ראש הרשות.
לחצי הנדל״ן העצומים בישראל, הפכו את העיריות לבוננזה של ממש – מכרה זהב למקורבים. המערכת העירונית שמעניקה את היתרי הבניה, מתקשה לעמוד בפיתויים ובלחצים על המנגנון ועל ראש העיר. לכן הכרחי לבצע שינוי: לחזק את מבקרי העיריות, להעניק גמול לחברי המועצה ולהרחיב את הסמכויות שלה, ולקבוע בחוק הגבלת כהונה לראשי ערים. כן, גם לראשי ממשלה.
פורסם ב״ליברל״.