איחוד או שנלך לאיבוד

כבר שנים רבות השמאל איננו בשלטון. הממשלה האחרונה של העבודה ומרצ כיהנה לפני 20 שנה. "שמאלני" נהפך לגידוף בישראלית מדוברת. אבל ראו זה פלא: חברי הכנסת המוערכים ביותר הם דווקא מהשמאל המשוקץ. אלה שמכונים בזלזול "החברתיים", "הפמיניסטיות", "הקומוניסטים" — דווקא הם מקבלים הכי הרבה פניות מהציבור, כי הציבור יודע שהם יתגייסו ויעזרו. לעומתם, ח"כים ושרים בליכוד שנחשבים "עממיים", שכאילו "באים מהעם", זוכים לציונים הנמוכים ביותר, כי חוץ מהסתה ופרובוקציות, האזרח לא מעניין אותם.
הסיפור הזה עמוק בהרבה. כשבוחנים את העמדות בציבור, יש תמיכה משמעותית בצדק חברתי וחיזוק מדינת הרווחה, התנגדות עזה לכפייה דתית, תמיכה בשיוויון אזרחי מלא לנשים, להט"בים ומיעוטים, תמיכה בשלטון החוק ומאבק בשחיתות השלטונית, וגם, ובאופן עקבי לאורך שנים, תמיכה בפתרון מדיני עם הפלסטינים. אז מה, מדובר בפרדוקס? הציבור שמאלני והשלטון ימני? לא. הימין בישראל חזק ובעל שורשים עמוקים, ובנימין נתניהו לא חטף את השלטון. אבל השמאל רחוק מלהיות שולי וזניח, והייצוג הנוכחי לא משקף את משקלו וחשיבותו האמיתיים.
מה שהתרחש בשנים האחרונות הוא תהליך כפול ועוצמתי: מתקפה ברוטאלית מצד השלטון וזרועותיו על השמאל הישראלי, והערכים הדמוקרטיים של ישראל החופשית — מתקפה שהיא חלק מגל עולמי וזוכה במימון גדול ממדים — ובמקביל, נסיגה ואובדן הביטחון העצמי של השמאל. במקום לאחד כוחות ולהסתער על השלטון, השמאל כבר לא באמת מאמין שהוא יכול להיות אלטרנטיבה שלטונית. לכן שמאלנים רבים נוהים שוב ושוב אחרי מקסמי "המרכז", מריעים למפלגות אופנה וכוכבים חולפים, בתקווה שאולי משם תבוא הישועה, ובכך מנציחים את שלטון הימין.
לשתי מפלגות השמאל — העבודה ומרצ — יש אחריות למצב הזה. מפלגת העבודה מירכזה את עצמה לדעת בניסיון מביך לזכות בכמה פירורים מהעוגה. כמה מראשיה הפנימו באופן מושלם את תעמולת הימין, והתנערו מהשמאל בבוז. אחרים השפילו את עצמם ואת תנועתם. הגדיל לעשות אהוד ברק, ראש הממשלה האחרון של השמאל, שפירק (!) את מפלגת העבודה, והיה ליד ימינו של נתניהו. ואילו מרצ, כמוכת סטיכיה אופוזיציונית, לא הצליחה להתנער מהתדמית הטהרנית — בניגוד למורשת של מייסדיה — ואת עיקר המרץ ביזבזה על מלחמות פנימיות.
כעת השמאל עומד במצב של להיות או לחדול. אפקט גנץ פוגע בעבודה ובמרצ, וגם ברשימות אחרות שלא עוברות את אחוז החסימה. רבבות קולות יזרמו לביוב. המשמעות קשה: לגנץ לא יהיה גוש חוסם, נתניהו לא יוחלף, וגם לא יהיה שמאל בישראל. במציאות כזו אסור להמשיך לצעוד לעבר התהום כמו להקה של למינגים ולקוות לנס; אסור להתבצר במנטליות הקבועה ולערוך זה לזה מבחני נאמנות מי שמאלני אמיתי ומי ציוני. מחשבי החשבונות הקטנוניים האלה משולים לתזמורת שמנגנת על הטיטאניק הטובעת. די. העבודה, מרצ, והשותפים הנוספים לדרך חייבים ללכת יחד, תחת הנהגה מוסכמת, ולהפגין בגאווה, בלי גמגומים ובלי התנצלויות, שמאל ציוני, סוציאל־דמוקרטי — מהלך שיעניק תנופה חדשה לכל המחנה.
אנא, נסו לרסן את הדחף הפבלובי שאוחז בכם עכשיו להוכיח באותות ובמופתים שהחיבור הזה מגונה ומשוקץ. כן, זה קשה. התרגלנו לומר תמיד מדוע לא ומדוע אי אפשר, ומדוע אלה שהכי קרובים אלינו הם הכי גרועים. זו אנטי־פוליטיקה, חוסר הבנה של הפוליטיקה כמכשיר לשינוי חברתי. אבל צריך להבין: אין יותר "עסקים כרגיל" בשמאל, נגמרה החגיגה. זה איחוד, או שנלך לאיבוד.

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *