בישראל הולך ומתבסס מצב של קבוצות אוכלוסייה חסרות מעמד קבוע. עד כה לא גובשה מדיניות ביחס לאוכלוסייה הזו בכלל, ולקבוצות השונות המרכיבות אותה בפרט. אי-קביעת מדיניות, למרות שאוכלוסיית הזרים נמצאת שנים רבות בישראל, יוצרת בעיות קשות ופוגעת בהתנהלות הרשויות וגורמים ממשלתיים ומקומיים. יש צורך דחוף לקבוע מדיניות ביחס ללא-ישראלים במדינה, ובכלל זה לגבש מדיניות הגירה ומדיניות טיפול במבקשי מקלט.
רבים מהנכנסים לישראל מאפריקה ובעלי ההגנה הקבוצתית, משתייכים לקבוצות שסביר להניח כי בשנים הקרובות יהיה קשה להרחיקן מישראל (בעיקר אזרחי אריתריאה וסודן). נוכחותם כאן מחייבת התמודדות מיוחדת. כך למשל, ממשלת ישראל החליטה על הקמת מתקן שהייה "למסתננים". במתקן השהייה המדובר ובמתקן "סהרונים" גם יחד אמורים להיות 13,400 מקומות בסך הכול. כבר כיום יש בישראל יותר מ-45,000 איש הזכאים להגנה קבוצתית ומבקשי מקלט. יתר על כן, כיום עדיין נכנסים לישראל כ-1,000 איש דרך הגבול המצרי, מדי חודש. כבר ברור כי המסגרות המוקמות כיום לא ייתנו מענה מספק, ולא די בהן לפתרון הבעיות שנוצרו עקב הטיפול הלקוי בחסרי מעמד קבוע בארץ.
רוב המסתננים, מבקשי המקלט, ובעלי ההגנה הקבוצתית זכאים לעבוד, אך ללא הסדרת עבודתם כחוק. חוסר הבהירות בדבר זכויות העובדים של מסתננים ומבקשי מקלט והיעדר האכיפה בענפים ובריכוזי תעסוקה שבהם שיעור גדול של עובדים אלו, הם כפי הנראה סיבות עיקריות לכך שתופעות עברייניות שהיו מקובלות בעבר כלפי עובדים זרים מופיעות כיום בשיעור ניכר בתלונותיהם של עובדים מקרב המסתננים ומבקשי המקלט. היעדר אכיפה כנגד מעסיקים והיעדר הסברה לעובדים ולמעסיקים גורמים להתרחבותה של תופעה זו.
הגידול במספר הזרים בישראל יוצר עומס לא סביר על כל המערכות הממונות על הטיפול בהם. עובדים זרים ומסתננים ומבקשי מקלט מתגוררים בתחומיהן של כמה רשויות מקומיות ומקבלים מהן שירותים. המדינה כמעט אינה משתתפת במימון שירותים אלו וכמעט כל נטל ההוצאה נופל על הרשויות.
משרדי ממשלה אינם משופים בעבור מתן שירותים לאוכלוסיית הלא-ישראלים ונושאים בנטל הטיפול מתקציביהם. יש לבחון הקצאת תקציב ממשלתי לשיפוי הגורמים הממשלתיים המטפלים באוכלוסייה זו.
בדצמבר קיבלה הממשלה את החלטת הממשלה 3936. ההחלטה בלוותה בכותרות בומבסטיות על כך שהממשלה מגבשת מדיניות כנגד תופעת ההסתננות היתה לא יותר ממחזור של החלטות ממשלה קודמות בניסיון להציג מעש. גם ביעדים של החלטה זו לא עמדה הממשלה והכיחה שוב כי מעבר ללהג גזעני ולא רלבנטי ברובו, אין ביכולתה או ברצונה להתמודד באופן רציני עם כניסתה לישראל של אוכלוסיה הולכת וגדלה של מסתננים ומבקשי מקלט מגבול סיני.
למדינת ישראל יש צורך במעשים ובמדיניות ולא בהצהרות ובמחזור של החלטות ממשלה. לא יתכן שמסתננים יזרקו ברחובות ולא יתכן שבעלי אשרת שהיה יפלו לנטל על רשויות הרווחה ושכונות המצוקה.
הגיע הזמן להתמודד עם הסוגיות הקשות, עם המציאות של אוכלוסייה זרה שלא ניתן להרחיק ברובה מישראל ושנמצאת באחריות הממשלה. לא בססמאות ובמצגי שווא של פתרונות קסם, אלא בהתמודדות עם המציאות של כ-50 אלף שהסתננו לישראל וזכאים ברובם להגנה קבוצתית. הגיע הזמן להגדיר את הזכויות של מי זכאים להגנה קבוצתית ואת חובותיהם, יש להתמודד עם השאלה למה מגיעים דווקא לישראל, עם הצורך במדיניות הגירה, ועוד שאלות רבות שממשלת ישראל הנוכחית מעדיפה שלא להתמודד עימן.
להלן שורת סוגיות ופתרונות שנדונו לעומק בוועדת עובדים זרים, בראשותי, אך לא זכו להתייחסות רצינית מצד מי שאמורים לנהל את המדינה ולקבוע את המדיניות ולא רק לצאת בהצהרות חסרות אחריות:
א. גידור הגבול – לאחר מריחה של שנים יש להשלים במהירות את גידור הגבול עם מצרים. הדבר חשוב גם נגד סחר בנשים, טרור, הברחת אמל"ח, סמים, וגורמים פלילייים. יש להקים גדר גם בגבול ירדן, כדי שלא נימצא באותו מצב בעוד מספר שנים באזור הערבה.
ב. מאבק במבריחים – פעולה נחושה של זרועות הביטחון נגד כנופיות המבריחים בסיני ומשתפי הפעולה עמם בישראל. אלה גורמי פשע לכל דבר המעורבים גם בענפי פשיעה אחרים. יש להעמיק את שיתוף הפעולה בעניין זה עם מצריים שהיא הכתובת מבחינת הדין הבינלאומי.
ג. מאמץ מדיני באפריקה – פעילות דיפלומטית אינטנסיבית מול מדינות המוצא, ובעיקר אריתריאה ממנה מגיעים רוב מבקשי המקלט ועמה יש לישראל יחסים דיפלומטיים מלאים.
ד. בירור המעמד של מבקשי המקלט – יש לבצע בדיקה רצינית ומסודרת של כל מבקשי המקלט. עד כה לא מתקיימת בדיקה כזו. מי שזכאי למעמד של פליט, יש להעניק לו אשרת פליט, ולאפשר לו קיום בצורה מסודרת. יש לקדם שיתוף בנטל (Burden Sharing) מצד מדינות נוספות, על-פי המלצות נציב האו"ם לפליטים – לקליטה של מבקשי המקלט בארה"ב, קנדה, אוסטרליה וכו'.
ה. החזרה לארץ המוצא – מי שבבדיקה הפרטנית יתברר כי אינו זכאי למעמד פליט ומוגדר "מהגר עבודה", יש להחזירו לארץ מוצאו.
ו. החזקת מבקשי המקלט – אין לכלוא את מבקשי המקלט. "חוק המסתננים" המאפשר של כליאה של שנים ללא משפט של אנשים שאינם ברי-גירוש, הוא דרקוני ורק יחריף את הבעיה. בכל מיתקן שהייה, יש להבטיח תנאים אנושיים, ובראשם בריאות ורווחה.
ז. קטינים – יש למנוע כליל החזקת קטינים במתקני כליאה גם לתקופות קצרות. קטינים בלתי מלווים יש לקלוט בפנימיות.
ח. קיום – יש לאפשר לאלה שאינם בני גירוש, ונמצאים תחת הגנה זמנית, לקבל היתרי עבודה, בין היתר על חשבון עובדים זרים באופן הדרגתי. מה שיאפשר להקטין את מכסות העובדים הזרים המובאים לישראל מכל רחבי תבל – לחקלאות, לבניין וכו'. יש להגביל את העסקתם של הזכאים להגנה קבוצתית למקצועות בהם נקבעה מכסת עובדים זרים ולעצור את הבאתם של עובדים זרים נוספים.
ט. מניעת העסקה לא חוקית – העסקה בתנאי ניצול היא עוול, וגם גורמת לדחיקת עובדים ישראלים משוק העבודה והחלפתם בעבודת זרים זולה ולא מפוקחת. יש לאכוף את חוקי המגן על כל עובד בישראל. אכיפה שכזו תצמצם את המוטיבציה להעסיק מהגרי עבודה ולכן תצמצם את בואם. לשם כך יש להרחיב באופן משמעותי את היחידה לאכיפת חוקי העבודה ביחס לעובדים זרים במשרד התמ"ת (המונה כיום 16 פקחים האמורים לפקח על תנאי העסקה של רבע מיליון עובדים).
י. שירותים ושיפוי הרשויות – המדינה מתעלמת לחלוטין מקיומה של אוכלוסיית הזרים – מה שגורם לנטל קשה על התושבים המקומיים, כגון בדרום ת"א, ערד, ואילת, ולעול בלתי מוצדק על הרשויות המקומיות שנושאות בו לבדן. יש לתת את הדעת לצרכים – חינוך, בריאות, רווחה, קורת גג – ולשפות את הרשויות השונות.