הפטריוטיות האמיתית של השמאל

אם ינחת כאן חייזר ויצפה בטלוויזיה או ייכנס לרשת, יגיע מייד למסקנה שהמדינה הזו ניצבת בפני נחשול אדיר של ארגוני שמאל. כותרות ראשיות, תכניות תחקיר, יוזמות חקיקה – כולם חושפים את המזימות של הקרן האימתנית, מחדירים סוכנים סמויים לתוך מנגנוני הכוח האפלים של שוברים שתיקה, משגרים שליחים נועזים המחרפים את נפשם מעבר לקווי האויב, בקמפוסים המסוכנים בקליפורניה או בהפגנות בפתח תקווה, מול ארגונים עויינים ומול מני נפתלי. ואילו הממשלה המסכנה שלנו, ממש כמו הילד ההולנדי עם האצבע בסכר, מנסה נואשות לעצור את שטפון המימון השמאלני בעזרת חוקי חירום של הצלה לאומית. מ-ל-ח-מ-ה.

מי שמכיר את הפעילים האלה, את תנאי העבודה בארגונים, ואת הקשיים הרובצים עליהם, יכול רק לצחוק. אבל אני לא צוחק, אפילו לא מגחך. כי המיתקפה המופרכת הזו מצליחה. אחרי שנים של פייק ניוז, תעשיית שקרים אדירה, התקבעה התודעה שיש פה מאבק שקול בין שני צדדים. הלוואי וזה היה כך, אבל זה רחוק מהמציאות. הפעילות, הכסף, ההשפעה של ארגוני שמאל ובכלל של החברה האזרחית שלא מיושרת עם הקו הממשלתי, הם פסיק זעיר מהמימון והכוח של הימין. הכוונה לאו דווקא לעמותות ימין, לכלי התקשורת שלו ולשלל ארגוניו. למרות התקציבים החלומיים ששופכים עליהם, הם לא מתקרבים לעוצמת השלטון – על מערכות החינוך והביטחון, מנגנוני ההתיישבות והפיתוח, גופי התקצוב והמשק, הרבנות, התרבות, וכל שאר הרשויות השולטות בחיינו. המימסד הזה, כבר שנים רבות, הוא ימני, ומה שלא ימני עדיין, ומי שלא מפגין נאמנות עיוורת, מיושר במכבש של מאה טון. בין אם הוא מורה מתוסכל, מפכ״ל או רמטכ״ל.

אפשר היה להשוות ברצינות את ההשפעה של ארגוני השמאל, אם זו היתה מצטרפת, כמו בימין, להשפעה של המנגנונים השלטוניים של השמאל. סליחה? שלטון ושמאל? הוא כבר מזמן לא שם. כמו ביעור חמץ מסלקים כל פירור של שמאלנות מפינות הבית. גודל האופוזיציה בכנסת מטעה: זו אופוזיציה על הנייר בלבד. חלקה, אולי רובה, לא רק שאינו שמאל, אלא גם בכלל אינו אופוזיציה. במשך רוב כהונתה של הממשלה הזו רבים וטובים שם עמדו בתור כדי להצטרף לנתניהו ולחזק אותו.

משום כך, את הכסף של ארגוני השמאל, שהוא גלוי ושקוף, לא מספיק להשוות רק לכסף של ארגוני ימין, שרובו חסוי כי הוא ״פרטי״, אלא לנהר הממון שמזרים השלטון עצמו, מתקציב המדינה, לכפייה דתית, להעמקת פערים, להתנחלויות, להנצחת הכיבוש, וכמובן לסימון בוגדים במבחני נאמנות שקריים. זה הכלי הכי אפקטיבי כי הוא משתיק ומשתק. היום כבר לא צריך הנחיה ישירה של שר נגד הצגה או תכנית לימוד – רוח המפקד ברורה: בין אם אתה מנהל תיכון או תיאטרון.

זו המציאות בה פועלים ארגוני זכויות האדם, התנועות הפלורליסטיות, והפעילים החברתיים. הם לא משחקים על מגרש ריק, אלא בזירת אגרוף רווייה, מול שחקן הרבה יותר חזק, וגם מול השופט והשדרן. המשחק כמעט מכור מראש. כמובן שארגוני הזכויות לא חסינים מביקורת והשמאל איננו קדוש. אגב, מי שמכיר יודע עד כמה הם עסוקים בביקורת עצמית, שמגיעה לפעמים להלקאה עצמית. אבל מי שמתעלם ממה שקורה סביבם, דומה למי שנוגע בחדק של פיל, וחושב שתפס נחש. זה עוול גדול לאנשים שפועלים בתנאים קשים ולמרות זאת מעלים תרומה בלתי-רגילה לחברה הישראלית. לא חוכמה להיות פטריוט גדול כשהמדינה מחבקת אותך ומממנת ברוחב לב; ללחום למען שוויון וצדק מול מימסד עוין, זו פטריוטיות אמיתית.

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים