שקט, מטייחים

בישראל מתנהלת מערכה שיטתית לטיוח וטשטוש רצח רבין. המטרה: לנתק את הרצח מכל הקשר מדיני ופוליטי. מי שטוען שהמערכה הזו אינה לרוחה של ההנהגה הנוכחית — מיתמם או משקר. רצח רבין הוא עצם בגרון של כל אלה שנהגו באלימות, הסיתו, או עצמו עין. רבין לא החליק על בננה ולא מת משעלת. הוא נרצח על ידי איש ימין קיצוני, שביצע את הרצח הפוליטי כדי לעצור את תהליך השלום שהוביל מנהיג נבחר מול הפלסטינים. אלה מלות המפתח: רצח פוליטי, ימין קיצוני, שלום, פלסטינים. מי שמשמיט אותן — כדי להשכיח או כדי "לאחד ולפייס" — משתף פעולה בטיוח. אגב, אף לא מלה אחת מהמלים הללו לא מופיעה בכרזת העצרת הקרובה. העיקר שלא נצא סמולנים. אתמול הואילו להוסיף את המילה ״רצח״.

רבין נרצח לא ברגע של ריתחה, אלא בדם קר. על פי הודאת הרוצח, קדמו להתנקשות שלושה ניסיונות באותה שנה שלא צלחו. הרצח גם לא היה מעשה בודד של אלימות פוליטית אז. האווירה היתה פרועה ומורעלת, היתה התרת דם. שלושה חודשים לפני הרצח, צעיר ניסה להוריד מהכביש את רכבו של השר יוסי שריד. אביו הגיב כך: "אני מגנה את בני על זה שלא הפיל את שריד לתהום. הרבה אנשים היו שמחים להיפטר משר הזבל".

חודש לפני הרצח, נערך טקס "פולסא דנורא" מול בית ראש הממשלה. לאחר שלושה ימים התקיימה הפגנת הרבבות בכיכר ציון, שבה נאמו ראשי מפלגות הימין. בהפגנה נשמעו קריאות "בדם ואש את רבין נגרש", "מוות לרבין" ותמונותיו נשרפו. על מרפסת הנואמים עמדו כמה מראשי הליכוד אז, כולל אריאל שרון, בנימין נתניהו ומשה קצב. לצדם עמד רחבעם זאבי. בתום ההפגנה, כמה מאות מפגינים צעדו אל הכנסת והשתוללו שם, ניסו לפרוץ לרחבה, ופגעו במכוניות של שרים ושל חברי קואליציה.

הרצח היכה את הציבור בתדהמה. אבל במבט לאחור, היו רבים שהתריעו. "מישהו עוד יחסל את רבין הבוגד", כתב אריה כספי בעיתון הזה שבועיים לפני הרצח, "'כל מי שמשתמש בביטוי יודע זאת". בימין הגיבו בארסיות. "הידיעות המופצות על סכנה לחיי ראש הממשלה הן פרובוקציה סטאליניסטית", אמר אריאל שרון. "ממשלת רבין עושה פרובוקציה תקשורתית על כוונה כביכול להתנקש בחיי רבין והשרים, שמטרותיה גלויות לעין".

בתגובה לכל זה אורגנה עצרת "כן לשלום, לא לאלימות" לתמיכה ברבין. השלום היה בראש. אחרי שרבין שר את שיר לשלום, בדרכו אל המכונית, ירה בגבו הרוצח שלושה כדורים. לאחר כמה שעות אמר לחוקריו: "ללא פסק הלכה או דין רודף שחלו על רבין מפי מספר רבנים שאני יודע עליהם, הייתי מתקשה לרצוח; רצח כזה חייב להיות מגובה. אם לא היה לי גב, לא הייתי פועל".

עכשיו הופך יום השנה לזירה של טיוח. אם פעם עוד היתה איזו בושה, הרי שהיום אין בושה. לא מדובר רק באנשים שמכריזים שיישתו לחיי הרוצח. את אלה קל להוקיע. הבעיה היא עם בכירים, בעלי תפקיד ועמדה: חברת כנסת מהליכוד, למשל, שהצהירה השבוע כי "מה שעושים לנתניהו זה פי מאה הסתה ממה שעבר רבין", או עמית לסיעה שכתב, "הרצח האיום של רבין לא היה כי הוא היה שמאלני, אלא כי הדרך שלו הובילה לפיגועים".

טשטוש הנסיבות או השוואות דלוחות הן הכשר להסתה. טוב לחתור לפיוס, אבל לא על חשבון האמת. ראוי להרחיב את מעגל הזוכרים של הרצח אל מעבר למחנה הפוליטי של רבין, אבל לא על ידי כיבוס הרצח. נכון, האמת קשה, כואבת, בלתי נסבלת. אבל השקר והטיוח קשים הרבה יותר, ומסוכנים.

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים