ההבדל בין השמאל הציוני לבין כל השאר

תכונה נערצת באה לעולם, הבון־טון החדש: לדבר מהבטן, בוטה; להעליב, לשנוא, הכל בשחור־לבן; בלי נימוקים, בלי נתונים — עובדות זה לחלשים, הבורות היא יתרון. העיקר לדבר דוגרי. "תהיו טראמפים", שומעים בלשכות בירושלים, והמסר מחלחל. מהבית הלבן עד ארמון הנשיא באנקרה, ממסדרונות הקרמלין עד צפון קוריאה. "בן זונה", כינה נשיא הפיליפינים את ברק אובמה. אחח, אם רק יכולנו להיות כמוהו, משוחררים, ולהגיד דוגרי מה שאנחנו חושבים באמת על הכושי המעצבן הזה ועל יפי נפש מסוגו, העולם היה טוב יותר. לא?

גדעון לוי מלא הערכה לאיילת שקד ודומיה כי הם מדברים דוגרי, "מודים בפה מלא בלאומנותם ובגזענותם". מי שלא מטיף בגלוי לגזענות, הוא צבוע ואפס, תולעת עלובה, שלא מודה במה שהוא חושב. כי הרי כולנו שונאים ערבים, רוצים לעשות להם נכבה ומאוהבים בהתנחלויות, רק שהשמאל הציוני חושש להודות בכך, ולכן הוא עלוב נפש.

ההנחה שאם אתה מתון, הגיוני, וחותר לפשרה, אתה חלש, או גרוע מזה — שקרן שמסרב "ללכת עד הסוף", היא הנחה מרושעת ועקומה במיוחד. למה נרצח אחד המנהיגים הדגולים של השמאל הציוני, יצחק רבין, מצביא 48' ו–67'? כי הבין את הצורך בשלום וחתם על הכרה הדדית בין מדינת ישראל לעם הפלסטיני? כי פתח בתהליך דרמטי של חלוקת הארץ? מה פתאום. הוא בכלל לא התכוון לזה, כי הרי הוא שמאל ציוני שקרני, ימין בתחפושת. הוא בטח נרצח בגלל שהיה מעשן סיגריות, או בגלל ששיחק טניס.

יוסי שריד, שר החינוך, הכניס את מחמוד דרוויש לתכנית הלימודים. הוא היה ציוני. גם שולמית אלוני, הלוחמת הגדולה בממסדים הדתיים המסואבים. שניהם היו ישרי דרך, חריפים כלפי הימין, וציונים, ואגב גם מאוד דוגרי. גם רבין. הבעיה איננה בציונות, שמעתי מהם פעמים רבות, אלא בימין, שמנציח את הכיבוש ופוגע בדמוקרטיה — זהו עיוות גמור של הציונות.

הטראמפיזם בטוח שכולנו רוצים, בעומק הלב, להיות בריונים, כולנו רוצים לצעוק "מוות לערבים". אה, לא כולנו בעצם — נותנים לנו עוד אופציה: להיות "דוגרי" מהצד השני. זאת אומרת, לצייר את העולם בשחור־לבן מהכיוון השני: להטיף נגד הציונות לדורותיה ולדבר רק על "עם שכבר 100 שנה מתענה ומדוכא", כדברי לוי. חלילה מלהזכיר את חלקם של הערבים בסכסוך. מורכבות זה לצבועים. העולם שטוח ויש שני צדדים — אתה גזען (או שקרן שמסווה את גזענותו), או שאתה "רדיקל".

הגירוד הבלתי פוסק ב–48' של השמאל הרדיקלי ה"לבן", או, ההלקאה על תחלואי מפא"י של השמאל הרדיקלי המזרחי, או הסגידה לרוצח מדמשק של השמאל הרדיקלי הערבי — מה בין זה לבין מה שמונח לפנינו? הרי קודם כל יש פה חיים. יש רבבות אזרחים שמתלבטים אם לקנות תרופה או אוכל, יש מאות אלפים שלא יכולים להקים משפחה בגלל כפייה דתית, יש שחיתות ופערים מטורפים. העיסוק בכך הוא לא מפלטו של מי שמפחד לדבר על הכיבוש. לא קל להילחם בגופים מושחתים, לא כיף להוביל מאבקי עובדים ומאבקים סביבתיים, לא תענוג גדול לנהל מאבקים של דיור ושכונות ופליטים. נכים, עובדים עניים, נפגעי תאונות דרכים, מקופחי מערכת החינוך, זקנים סיעודיים — חשובים פחות מהיהלום שבכתר, "הסכסוך"?

אז כן, יש כיבוש, קשה ואכזרי, ונאבקים בו, במקביל לכל המאבקים האחרים — הם גם קשורים זה בזה. אין לנו את הפריבילגיה להניף רק דגל אחד. זה ההבדל בין השמאל הציוני לבין כל השאר: ההבדל בין מי שמקבל אחריות על המקום הזה ומנסה לתקן ולשנות במכלול הנושאים, לבין מי שמכה רק על תוף אחד ורואה בתיפוף בוטה את חזות הכל.

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים