המפלגות החרדיות שוב עושות תרגיל מסריח לחילונים – כך זכו החרדים בממשלה מהחלומות

מסתבר שאף פעם לא מיותר ואף פעם לא מאוחר לספר בפרשת התרגיל המסריח. זאת משום שבכל דור ודור קמים אנשים טובים, שמאלנים שוחרי שינוי, ומתפתים לשים מבטחם בעסקנים חרדים המציגים בפניהם חזות מתונה ותמיכה במהלכים מדיניים. כל שהם מבקשים בתמורה הוא ויתורים פעוטים, כביכול, בעניינים ״דתיים״. אך כאשר נרקם הדיל – משהו בסגנון ״שלום תמורת רפורמים״ – מתברר שהדיל היה תרגיל. וכך, באמצעות הרדמת האופוזיציה וגביית מחיר עצום מהקואליציה, זכו המפלגות החרדיות בקדנציה הטובה ביותר אי פעם. ״ממשלת החלומות של החרדים״, הגדירו זאת בחדשות 2 השבוע. והחילונים מופקרים.

אז הנה פרק מנסיונו העגום של שמעון פרס, אלוף ההתרפסות בפני המימסד החרדי. ב-1990 רקח פרס, שר האוצר בממשלת האחדות של יצחק שמיר, הסכם סודי עם אריה דרעי וש"ס להפלת הממשלה על רקע יוזמת שלום עם הפלסטינים. שמיר פיטר את פרס, ממשלת שמיר נפלה בהצבעת אי אמון, והנשיא הטיל על פרס להרכיב ממשלה חדשה. המו״מ הקואליציוני נראה מבטיח בתחילתו, אך הסתבך: הרב שך, מנהיג דגל התורה, התנגד בחריפות להצטרפות ש"ס לממשלת שמאל. ״בנאום השפנים״ בהיכל הספורט ערך חשבון מר עם השמאל והקיבוצים. בעקבותיו, סירב הרב עובדיה יוסף להתיר לש"ס להצטרף לממשלת פרס. המפלגה החרדית היחידה שהסכימה למהלך היתה אגודת ישראל, אך עדיין היו לפרס רק 60 ח״כים. הח"כ החסר שבא לעזרתו היה אברהם שריר, שערק מהליכוד. פרס הכריז בחגיגיות על ממשלתו החדשה לקראת אישורה בכנסת. אולם החל משעות הבוקר של אותו יום טראומתי, התברר ששניים מחברי אגודת ישראל – אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי – נעדרים מהמשכן. זאת בעקבות הוראתו של הרבי מלובביץ׳ שלא לתמוך בממשלה הדוגלת במסירת שטחים. בהמשך היום התברר שוורדיגר אמנם השתתף בטקס חתימת ההסכם הקואליציוני עם המערך, אך רק עבר עם העט מעל הנייר (!) ולא חתם. לבזיונו האינסופי של פרס, ומול עיניהם המשתאות של אזרחי ישראל, התבטלה הצגת הממשלה. פרס נאלץ לבקש מהנשיא ארכה, אך לבסוף הרים ידיים. הנשיא הטיל את המלאכה על שמיר, וזה אכן הצליח להקים קואליציה טבעית של ימין ודתיים וגם שריר שחזר לליכוד לאחר הקריאה המיתולוגית "אברשה, חזור הביתה”.

הבלוף הגדול של התרגיל המסריח, כהגדרתו החדה של יצחק רבין, הסתמך על האשליה שניתן לרתום את החרדים לממשלה ולמהלך מדיני, כאשר לשמאל איו רוב למהלך כזה בלעדיהם. שנתיים אחר כך, רבין הצליח להביא חרדים לממשלתו ולבצע מהלכים מדיניים כבירים, זאת משום שלראשונה מאז המהפך ב-1977 נהנה גוש השמאל מרוב בכנסת, שאפשר הקמת ממשלה בראשות העבודה ובשיתוף מרצ ושס ותמיכה מבחוץ של הסיעות הערביות.

כאז כן היום, חילונים רבים עדיין שוגים באשליה שהחרדים הם בעצם מתונים מבחינה מדינית, וכמובן ״חברתיים״, ולכן הם בני ברית טבעיים של השמאל ומשתוקקים לחבור אליו. כך למשל, הופיע ח״כ משה גפני בוועידת ״הארץ״ בחודש שעבר, השמיע כמה מילים בגנות החקיקה ״הקיצונית״ של הימין (שהוא תמך בה כמובן), והשומעים נמסו. מה בסך הכל הוא מבקש מאתנו? שאלה כאן קרולינה לנדסמן. קצת לדרוך על הראש של הרפורמים, להשתמט מצה״ל, מונופול בגיור, שליטה על הכותל, לקבוע שישראל היא מדינה יהודית ״מעל הכל״… נו, לא נורא. ״מנקודת מבט חילונית, הבדלנות החרדית היא בעלת ברית טובה יותר״, סיכמה, וקבעה את הנוסחה המנצחת: ״רפורמים תמורת שלום״, זאת משום שלדברי גפני המכשול הגדול בפני ברית עם השמאל הוא תמיכת השמאל ברפורמים.

כאמור, לנדסמן ממש לא היחידה השוגה באשליות כאלה. בשמאל ובמרכז מסרבים להפנים שהמפלגות החרדיות תמיד יעדיפו ללכת עם הימין. האשליות שפוליטיקאים מוכשרים וממולחים כמו גפני וליצמן מפזרים לכיוון השמאל נועדו לאפשר להם לשחק מול הימין ולהעלות את המחיר שהם גובים ממנו. אבל באופוזיציה בולעים את הפתיון בלהיטות, ולכן רוב האופוזיציה בורחת מהמאבק בכפייה הדתית.

צריך לומר בבירור: הציבור החרדי, על-פי כל המחקרים, הוא ימני מובהק. "מדד הדמוקרטיה" של המכון הישראלי לדמוקרטיה מגלה כי 75% מהחרדים מגדירים את עצמם כתומכי ימין, לעומת 3% בלבד המגדירים את עצמם כתומכי שמאל. בסקר של מכון ״שחרית״ נמצא כי רק כרבע מהנדגמים החרדים סבורים שערבים ישראלים צריכים להיות אזרחים שווי זכויות. במחקר מקיף שנערך באוניברסיטת ת״א נמצא שכ-80% מהחרדים מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית. אחוז דומה מקרב החרדים סבור שאין בכלל אפשרות להגיע להסדר עם הפלסטינים.

אלה דיעות חדות וברורות, אבל השמאל מתעלם מכך, ונאחז באמירות ציניות שנועדו להוליך אותו שולל. טעות גדולה עוד יותר היא לחשוב שהפער טמון רק בסוגיה הלאומית-מדינית. יש כאן תהום בין השקפות סותרות לחלוטין על אופיה וצביונה של ישראל. לפי סקר מקיף של מכון ״פיו״, רוב מכריע של החרדים סבור שבמקרה של סתירה בין ההלכה לבין עקרונות דמוקרטיים, יש להעדיף את חוקי הדת. הרוב המכריע של החילונים סבור שיש לתת עדיפות לעקרונות הדמוקרטיה. כאשר נשאלו אם יש להפוך את ההלכה לחוק הרשמי בישראל, תמכו בכך רוב החרדים (%86) והדתיים (%69). לעומת זאת, רוב המסורתיים (%57) ורוב מכריע בקרב החילונים (%90) מתנגדים להלכה כחוק המדינה. הפערים הללו אינם עניין היפותטי. המדובר בסוגיות בוערות רבות, כגון נישואין וגירושין, חינוך, להט״ב, המרת דת, גיוס לצבא, תחבורה והפרדה מיגדרית, שבהן קיימים פערים עמוקים מאוד.

ומה באשר לחברתיות – למאמץ להתמודד עם העוני ולמנוע אפלייה? מהניתוח עולה כי כ-50% מהחילוניים והמסורתיים מבקשים לקדם סדר יום חברתי, בהשוואה ל-22% בלבד מהדתיים והחרדים. חשוב לזכור כי מדובר במפלגות שהדרת נשים היא במרכז תפיסת עולמן.

צודק הרב גלעד קריב, מנכ״ל התנועה ליהדות מתקדמת: הדרך לבניית קואליציה של שמאל, מרכז וחרדים תצלח רק אם יקום גוש חוסם של מפלגות המרכז והשמאל, שאליו יבקשו המפלגות החרדיות לחבור בלית ברירה. למי שבכל זאת מתעקש לשגות באשליות בעניין הזה, כדאי להזכיר כיצד כשלה ציפי לבני בניסיון להקים ממשלה ב–2009: לא משום שסירבה לדרישות הכספיות של המפלגות החרדיות, אלא מפני שאלו כבר סיכמו וסגרו עם נתניהו עוד לפני הבחירות. שמעון פרס היה יכול ללמד אותה מעט מנסיונו. המכה הקשה ביותר שקיבל היתה בבחירות 1996, אחרי רצח רבין. פרס, ראש הממשלה המכהן, נראה כמי שצועד לקראת ניצחון ודאי. אלא שמנהיגי החרדים האשכנזים חשבו אחרת. שלושה ימים לפני הבחירות פסק הרב שך שיש להצביע למועמד הליכוד הטרי בנימין נתניהו, בבחירה הישירה לראשות הממשלה. עוד קודם לכן יצאה חב"ד בקמפיין "נתניהו זה טוב ליהודים". ביחד הביאו שך וחב”ד, שבדרך כלל נאבקו זה בזה, לניצחון נתניהו. זו היתה תבוסתו הכואבת ביותר של פרס ושל מחנה השלום כולו. פרס המובס סיכם במילים בלתי נשכחות את הרומן הנכזב שלו עם המפלגות החרדיות, בו השקיע מאמץ פוליטי עצום לאורך שנים: ״אמרו לי ׳שלח לחמך על פני המים׳? – מאפיות שלמות כבר שלחתי״.

פורסם באתר ״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים