פריז, לא פיטסבורג

הבעת תיעוב, אין הגדרה אחרת, השתררה על  פניה של אנגלה מרקל כאשר הבהירה את טיב הקשר עם דונלד טראמפ. בסיבוב הראשון שלהם, בבית הלבן, הוא נהג בבהמיות וסירב ללחוץ את ידה. בסיבוב השני, בפיסגת הג'י–7, הקנצלרית אמרה בקול רם את מה שהיה כבר ברור: אירופה לא יכולה לסמוך יותר על ארה"ב של טראמפ ועל בריטניה של הברקזיט. אנחנו האירופים צריכים לקחת את גורלנו בידינו, הכריזה.

ההחלטה ההרסנית של טראמפ לפרוש מהסכם האקלים (הסכם פריז), העמיקה עוד יותר את הקרע. מרטין שולץ, מנהיג הסוציאל־דמוקרטים בגרמניה, הוא היריב הפוליטי של מרקל, אבל ביחס לטראמפ הם תמימי דעים, ושולץ, כדרכו, לא בורר מלים: "טראמפ מביא להשמדת ערכי המערב באופן שלא חווינו כדוגמתו — השמדה אסטרטגית של הערכים האירופיים של סובלנות, כבוד ושיתוף פעולה".

זה לא רק סיפור גרמני. ההשתלחויות של טראמפ בנאט"ו והעידוד הנלהב שלו לברקזיט ולימין הקיצוני הצרפתי העמידו את אירופה על מסלול התנגשות עם הטראמפיזם. "פיטסבורג, לא פריז", הכריז טראמפ בנאום רצוף שקרים שבו בישר לארצו שהוא מוציא אותה מהסכם פריז כביכול למען "פיטסבורג" האמריקאית, ברוח סיסמתו הנבובה "אמריקה תחילה". נשיא צרפת הטרי, עמנואל מקרון, שטראמפ (ופוטין) יצאו נגדו ותמכו במארין לה־פן האנטישמית, הגיב בפנייה ישירה, חסרת תקדים, לקהילה המדעית בארה"ב ולכל המאוכזבים מטראמפ: "תוכלו למצוא בצרפת מולדת שנייה. בואו, ונעבוד כאן יחד".

הביטוי "מולדת שנייה" הוא הד לדבריו של נשיא אמריקאי דגול, תומס ג'פרסון, שאמר כי "מולדתו של כל אדם היא ארצו, והשנייה היא צרפת" — זו צרפת של החירות והנאורות, "מולדת זכויות האדם". דורות של אמריקאים וצרפתים גדלו על מורשת ג'פרסון, השגריר המיתולוגי בפריז, על הברית בין וושינגטון לפריז, שלמרות חיכוכים לאורך מאות השנים היא ברית עמוקה מאוד.

שיאו של התהליך התרחש על חורבות מלחמת העולם השנייה. ארה"ב המנצחת העניקה את המטרייה הביטחונית וגם את המימון למבנה אירופי חדש, שהגרעין שלו הוא גרמניה וצרפת דמוקרטיות. בריטניה היתה מסויגת הרבה שנים, אך אירופה ידעה עידן של שלום ושגשוג חסרי תקדים בתולדותיה. הגרעין הזה צמח לעץ מפואר בדמותו של איחוד אירופי בן 28 מדינות. רק אוויל לא יראה שהאיחוד הזה הוא פסגת המאוויים האסטרטגיים של ארה"ב ובעל הברית המובהק ביותר שלה במערכת העולמית.

בבסיס הקשר העמוק בין אירופה לארה"ב ערכים משותפים, דמוקרטיים: "ערכי המערב". כאשר באירופה חשים שטראמפ מקעקע את הערכים הללו, ומהצד השני, ממזרח, גוהר עליהם הדב הרוסי, אירופה נאלצת לצאת לדרך חדשה. "נאלצת", כי היא עושה את זה מחוסר ברירה. היה לה נוח לאורך השנים לתת לארה"ב להגן על היבשת וגם לשלם על זה. גם לארה"ב זה התאים בהחלט, בניגוד לקיטורים של טראמפ.

אם אכן אירופה, שהיא ענק כלכלי אבל גמד מדיני, תיטול את המושכות, היא תצטרך להקים זרוע ביטחונית של ממש, וגם לגבש מערכת מדינית יעילה, ובעיקר תצטרך להתגבר על מחלוקות בין עשרות מדינות, וזה קשה. אבל זו תהיה הפעם הראשונה שאירופה, ובראשה ברית גרמנית-צרפתית, בהיפוך מדהים של ההיסטוריה, מכריזה על סוג של עצמאות. כאשר ארה"ב ובריטניה זזות הצדה, נפתחת הדרך בעבורה למצֵב את עצמה, עדיין בחשש ובהיסוס רב, כמנהיגת העולם החופשי. כל שוחרי החירות והקידמה צריכים להחזיק לה אצבעות, גם אנחנו — כמובן אם אנחנו עדיין רואים את עצמנו ככאלה.

פורסם ב״הארץ״. 

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים