הון-שלטון – העולם בשליטת תאגידי המידע

סידרת המתח העתידנית ״הון שלטון״, בהפקה משותפת של בן אפלק ומאט דיימון, מתארת עולם שנשלט בידי חברות עסקיות בעלות כוח בלתי מרוסן. השנה היא 2074, אזורים נרחבים נהפכו לבלתי ראויים למגורי אדם עקב ההתחממות הגלובלית וקריסת האקלים. מאות מיליונים נאלצו לעזוב את בתיהם וארצותיהם עקב שריפות, שטפונות והתייבשות. ״פליטי האקלים״ הללו חיים במצוקה מחרידה ״באזור האדום״ – בגטאות של רעב ופשע. מצדה השני של החומה, ״באזור הירוק״ המטופח להפליא, מתגורר קומץ של האוכלוסיה, אחוז אחד, תחת שמירה כבדה. אלה נהנים מאיכות חיים פנטסטית, שיכלולים טכנולוגיים מפעימים, וכמובן מזון ללא הגבלה.

המערכת הדיסטופית הזו כולה נתונה לעריצותן של חברות ענק, ששולטות באופן מוחלט בחיי עובדיהן, ואף נהנות מסמכויות ריבוניות, שהוענקו להן בתיקון מיוחד לחוקה. הן גם מחזיקות בצבאות משלהם. המטרה המוצהרת והיחידה של התאגידים השולטים הוא למקסם את הרווחים לבעלי המניות שלהם. זה העקרון המנחה, האמת האחת, וכל האמצעים כשרים.

בעצם, זו לא ממש דיסטופיה, כי מה שמתואר שם מזכיר תופעות רבות שכבר מושלות בחיינו. הסידרה הזו היא חלק מגל גדול בעולם – בפוליטיקה, בתרבות, באקדמיה – שמנסה להתמודד עם תופעה דרמטית המתרחשת כאן ועכשיו. אין צורך לנדוד למחוזות הפנטזיה, כדי להבין את האיום הגדול על ריבונות האדם כתוצאה מזרימה חסרת תקדים של ממון, ידע, וכוח לידי קומץ תאגידים אדירים, שנשלטים בידי קבוצה קטנטנה של אוליגרכים. כבר כיום הם חזקים ומשפיעים יותר מרוב ראשי המדינות בעולם.

קבוצת המיליארדרים, למשל, מונה 1,800 איש, בשר ודם. הם מחזיקים בהון כולל של 7 טריליון דולר (טריליון הוא אלף מיליארד). אם נבודד מתוכם את המאה העשירים ביותר, הרי אלה מחזיקים בהון כמו מחצית מאוכלוסיית העולם. כל איש כזה ״שווה״ 35 מיליון אנשים אחרים. לעתים אחד כזה שווה יותר ממדינה שלמה. ריכוז כזה של משאבים בידי מספר קטן כל כך של אנשים הוא איום מהותי על המערכת הפוליטית והכלכלית בעולם, ומוביל למתחים חריפים ותסיסה חברתית. הגירת המונים היא אחד הביטויים לזה.

אלה לא המושגים הרגילים של עושר, וזה ממש לא ״היה ככה תמיד״, אלא תופעה חדשה. בכמה שנים בודדות, גדל ריכוז הכסף בידי קבוצה זעירה של אנשים במימדים בלתי-נתפשים. גם מקור הכסף ואופן השגתו שונים. מתוך עשרה האנשים העשירים ביותר בארה״ב, שישה עומדים בראש ענקיות אינטרנט, מיחשוב ורשתות חברתיות, המעניקות להן כוח שכזה, שכבר כיום קשה לומר בוודאות שהוא מרוסן ונתון לשליטה ופיקוח ציבוריים: ביל גייטס ממייקרוסופט, ג׳ף בזוס מאמאזון, מארק זאקרברג מפייסבוק, לארי אליסון מאורקל, ולארי פייג׳ וסרגיי ברין מגוגל. אלה תאגידים אגרסיביים שממקסמים את הצבר ההון באמצעות שילוב מחוכם של טכנולוגיה ותקשורת: המידע האישי העצום הנצבר על המשתמשים, האלגוריתמים המסתוריים למיון התוכן, ובהתאמה הפירסום הפולשני, וכמובן הכוונת דעת הקהל כדי שיקנה וישלם יותר ויותר. הונו האישי של זאקרברג, למשל, מגיע ל-44 מיליארד דולר. בשל גילו הצעיר (33) הוא צבר יותר כסף בכל יום בחייו, מאשר כל אדם אחר בעולם.

למדינות, בוודאי הגדולות, יש עדיין כלים להתמודד עם התופעה הזו ולרסן אותה, אך רובן מועלות בחובתן ומתקפלות בפני התאגידים הללו. ולמי שמניף את טענת ״השוק החופשי״, יש לומר: אין שום דבר חופשי ודמוקרטי בפערים כאלה. ״התאגידים הגדולים הם יצירי המדינה״, קבע תיאודור רוזוולט כבר לפני יותר ממאה שנה, ״ולא רק שלמדינה יש הזכות לשלוט בהם, זו חובתה״.

פורסם ב״ליברל״

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים