100 הימים של טראמפ: נשיאות של קמפיין בלתי נגמר

שבוע לפני הבחירות, התקבצו בוושינגטון כמה אוהדים נלהבים במיוחד של טראמפ, במטרה ״לכבוש את הבירה״. הצטרפתי אליהם באגן ההשתקפות שלמרגלות הקונגרס, ומשם צעדנו לאורך שדרות פנסילבניה עד לבית הלבן. באותו יום התפרסמה תחזית הבחירות המעודכנת של ״ניו יורק טיימס״. מומחי הסקרים של העיתון החשוב בעולם, יחד עם צוות הפרשנים הפוליטיים, העריכו כי סיכויי הנצחון של קלינטון עומדים על 93% מוחצים, לעומת 7% זעומים לטראמפ. ממש כך.

ההצטדקויות וההסברים בדיעבד על הפיאסקו הזה, נמשכים עד היום, גם מצד ראשי הקמפיין הדמוקרטי. הם מזכירים לי את הריטואל הקבוע של שמעון פרס: אחרי כל בחירות כושלות היה מתעקש להסביר כי בעצם הוא ניצח, ורק בגלל תקלות פעוטות שכלל לא באשמתו ובאחריותו, נמנעה ממנו שלא בצדק ראשות הממשלה הנכספת. 

באותו יום בוושינגטון, הצועדים צעקו במשך שעות ארוכות את כל הסיסמאות של טראמפ, ובראשן ״לייבש את הבצה״, ״לבנות את החומה״, וכמובן את קריאת הקרב האהובה במיוחד ״להכניס אותה לכלא!״. אבל תחת הרושם של הסקרים העדכניים, המצעד הלוחמני הזה נראה הזוי. המפגינים ניסו לשכנע אותי כי הנצחון קרוב. לא בטוח שהאמינו בכך בעצמם, אבל בדבר אחד אני משוכנע: הם אכן האמינו בכל לבם בסיסמאות שצרחו בגרון ניחר, וההתלהבות שלהם מטראמפ היתה כנה לחלוטין.

במלאת מאה ימים לכהונתו של הנשיא שהיכה את הסוקרים שוק על ירך, התקשרתי לאחד המשתתפים באותה צעדה. האיש, טיפוס ססגוני עתיר קעקועים, היה מבסוט עד הגג. ״מר טראמפ הוא נשיא גדול״, צהל. אבל מה עם החומה, שאלתי, וייבוש בצת השחיתות, וביטול תכנית הבריאות של אובמה, ואיסור כניסת מוסלמים, וכל ההבטחות המפורשות של טראמפ לקרוע לגזרים את הסכמי הסחר הבינלאומיים? הרי שום דבר מזה לא קרה. האיש לא התרשם בכלל. ״הוא בועט להם בתחת, וזה מה שחשוב״, קבע.

”החוזה עם אמריקה" של טראמפ כלל עשרה מהלכי חקיקה מרכזיים שהבטיח לקדם במאה הימים הראשונים. אלא שרק אחד מהם הוגש לקונגרס, וגם הוא לא התקבל. למעשה, ההישג המשמעותי היחיד של טראמפ עד כה הוא המינוי של ניל גורסוץ׳ לשופט עליון. ואילו במדיניות החוץ, טראמפ לא רק שלא קיים את הבטחותיו ברוח ״אמריקה תחילה״, אלא בעצם התהפך לחלוטין ודומה שהוא מתאהב בתפקיד השוטר של העולם.

אז ממה האיש שלנו מבסוט? לא היה קשה להבין. חצי שנה חלפה מאז ניצח טראמפ בבחירות, אבל הוא לא נרגע ולא נהיה ״ממלכתי״. הקמפיין שלו נמשך כאילו לא היו בחירות. ציוצים תוקפניים, עצרות המוניות, התנגחות בלתי-פוסקת ביריבה לשעבר ובנשיא לשעבר, למרות ששניהם כבר לא רלבנטיים מבחינה פוליטית, ובעיקר התקפות על התקשורת.

זו נשיאות של קמפיין. הכסאח היה קלף מנצח בבחירות, כנגד כל הסיכויים וכנגד כל המקטרגים, וטראמפ, כמו כל איש שיווק, לא רואה סיבה לוותר על מכירה טובה. לכן הוא ממשיך להיות טראמפ: נשיא שהוא מועמד, איש מכירות שמשווק את עצמו.

האוהדים שלו מתים על זה. הם מתודלקים, חמים, ובעיניהם כל ביקורת עליו היא פייק ניוז. זה מהלך מושכל: תנועת האוהדים היא הכוח הפוליטי שלו. בהיעדר בסיסי תמיכה מסורתיים בתוך המפלגה הרפובליקאית, ללא שום מנגנון שטח פוליטי, ומול מימסד שעדיין מביט בו בעין עקומה, טראמפ נשען על התומכים האותנטיים שלו, שאותם הוא מקפיד להחזיק במצב קרבי קבוע. הם כלבי התקיפה שלו מול כל רפובליקאי שמשתעשע ברעיון למרוד בו. וחוץ מזה, אווירת הקמפיין הנמשך הולמת את אופיו התגרני. הוא פשוט נהנה מזה, וגם אוהדיו כאמור. ״כשאני קם בבוקר ואין ציוץ של הנשיא, זה עצוב. כשהוא מצייץ – זה עושה לי את היום. שרק ימשיך״.

פורסם ב״ליברל״

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים