גם טראמפ לא יביא את השלום

הנה שוב מגיע הדוד מאמריקה, ושוב פורחות התקוות: אולי הפעם יביא לנו הדוד מתנה יפה במיוחד — שלום? התקווה מובנת, אבל אין לה על מה לסמוך. מי שמצפה שדונלד טראמפ יכפה שלום על ישראל והפלסטינים, יתפוס את נתניהו ועבאס בציציות ראשם ויתחוב אותם לצינור שיוביל לשתי מדינות, מוטב שיתפכח. זה לא קרה עם ברק אובמה ולא יקרה עם טראמפ. לא מפני שלא רצו (ומי יודע מה בכלל טראמפ רוצה), אלא מפני שלא ניתן לכפות מהלך כזה. לחץ חיצוני לא יכול להחליף מהלך פוליטי. השינוי, ימינה או שמאלה, תמיד הגיע מבפנים.

מי שמשליך את יהבו על טראמפ שיעשה את העבודה הקשה במקומנו — שוגה באשליות. כך בדיוק היה גם עם אובמה. המחשבה הזאת, שהכל תלוי בלחץ חיצוני, מבטאת ייאוש מהפוליטיקה הישראלית ובעצם מהעם בישראל. זו מחשבה מרפת ידיים: העסק כאן אבוד, הימין הקיצוני ישלוט לנצח, ולכן נחכה למשיח מוושינגטון שיעשה לנו שלום. מכל בחינה אפשרית זו איוולת.

יש להבין: עמדה אמריקאית, אירופית או בינלאומית, כזאת או אחרת, יותר לחץ או פחות — לא באמת משפיעים על ישראל, אם אינה רוצה במהלך כזה בעצמה. ההתנחלויות הן דוגמה מאלפת: כל הממשלים האמריקאיים, ללא יוצא מן הכלל, יחד עם הקהילה הבינלאומית כולה, התנגדו עד עכשיו נחרצות להתנחלויות. זה לא מנע מכל הממשלות בעצם, מאז 1967, להקים התנחלויות. יותר מ–200 התנחלויות ומאחזים קמו מאז, על אפו וחמתו של העולם. גרים בהם כיום כ–400 אלף איש, לא כולל רמת הגולן ומזרח ירושלים. גם טראמפ ואנשיו הבהירו לישראל שצריך "לרסן" את הבנייה בשטחים. אז מה? אם רק בזה מדובר, והממשלה איננה שותפה למהלך כזה, המתנחלים לא צריכים לדאוג.

כל המהלכים המדיניים הגדולים ששינו באופן עמוק את מפת המדינה, לא נעשו כתוצאה מלחץ אמריקאי. הם נרקמו כאן — על פי החלטה ואינטרס של ישראל ושכנותיה. בגין וסאדאת, רבין ופרס וערפאת, וגם אריאל שרון ושמעון פרס ואהוד ברק, לא חיכו לאיומים מהבית הלבן כדי ליזום מהלכים דרמטיים. האמריקאים והאירופים סיפקו תמיכה, כסף, גיבוי ביטחוני, אבל את ההחלטה ההיסטורית קיבלו המנהיגים כאן. הם עשו את זה לעתים בניגוד גמור להלכי הרוח ולדעת הקהל, משום שהגיעו למסקנה שזו הדרך הנכונה לישראל. לאחר שהכריעו, העם הלך בעקבותיהם, וכך גם העולם.

הנצחת הכיבוש, שחיקת הדמוקרטיה, הכחדת הסיכוי לפתרון שתי המדינות — הם פגיעה איומה באינטרס הישראלי. שליטה על מיליוני פלסטינים, שנים רבות כל כך, היא בלתי מוסרית באופן העמוק ביותר, ופוגעת בנכבש וגם בכובש. מיליוני ישראלים ומיליוני פלסטינים הם שצריכים להסדיר את היחסים ביניהם בכברת ארץ לא גדולה זו, בין הים התיכון לנהר הירדן, הנתונה כיום כולה לשליטת ישראל באופן כזה או אחר.

בנימין נתניהו אינו מעוניין בפתרון מדיני. אחרי שנים של קיפאון אפשר כבר לקבוע: דיבורי בר־אילן היו דיבורים ריקים, חלולים, אחיזת עיניים. גם שותפיו אינם רוצים בפתרון מדיני. לדידם מדובר גם בהישרדותם הפוליטית. ארצות הברית יכולה לעזור, לעודד, אולי גם ללחוץ קצת פה ושם, אבל איננה יכולה וגם איננה רוצה לתפוס את מקומה של ממשלת ישראל. העניין הזה הוא הבעיה שלנו: הרוצה בעתיד לישראל — יחליף את השלטון. זה בוודאי לא קל, אבל זה לגמרי בידינו.

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים