שקופים בכביש

מי בסך הכל מחכה בתחנה המאובקת? כוכבי קולנוע, טייקונים? לא. החיילת מרמת גן והסבתא שלה מבני ברק, הפקידה בחברת הביטוח ובעלה הגרפיקאי, ועוד ״סתם״ מישהו בדרך לרופא שיניים. כולנו. אלה החיים האמיתיים, היום-יומיים של העם הזה שממתין בתחנות ומשתרך בפקקים. הם לא ראש הממשלה ״שלא רואה פקקים״ כי מטיסים אותו במסוקים או בשיירה מהבהבת. הם אנשים רגילים, ״אזרחים קטנים״, כמו שקוראים להם בכל הקלישאות. אבל זה לא אומר שהם לא בני אדם.

מה בסך הכל אני רוצה? להגיע מהקרייה בתל אביב לבורסה ברמת גן: אזור התעסוקה והשירותים המרכזי בארץ. כמו רבבות ישראלים, גם אני בא ברגל, זאת אומרת בתחבורה ציבורית. במקרה שלי, באוטובוס. למרות שאני עובר כאן כמעט כל יום, אני נדהם מחדש עד כמה עלובים ודפוקים העורקים הראשיים של ישראל.

לא צריך להיות מומחה לתכנון כדי להבין מה קורה פה. צריך רק לראות את מאות האנשים שמצטופפים על המדרכה הצרה ״בתחנות״ האוטובוס בשיפולי הקרייה, בשמש/גשם, נושמים את ענני העשן שעולים מדרך בגין. למה ״תחנות״? כי עמוד עקום עם שלט צהוב הוא לא תחנה. בעיני המתכננים ומקבלי ההחלטות, המוני האנשים שבאים לכאן לעבודה, לבסיס, לבית החולים או לבית המשפט – הם שקופים.

אז החלטתי ללכת ברגל, בדיוק כמו כל מי שמגיע לתחנות הרכבת, האוטובוס והחניונים, וצועד משם למשרדים. ממגדל הממשלה ועד הבורסה ליהלומים המרחק הוא 2.5 קילומטר, בערך חצי שעה הליכה – לא נורא, נכון? מגדלי ענק יש לאורך הציר הזה, גם קניון עצום, אפילו משרד הביטחון ומיפקדת הצבא נמצאים כאן. אבל ללכת? ברגל? המדרכות שבורות, לעתים בלתי קיימות בכלל. על צל אין מה לדבר. הצמתים קשים מאוד למעבר. צומת עזריאלי, למשל, הוא מחדל מכל בחינה, כשל תכנוני נורא. זה הצומת העירוני הכי חשוב בארץ, אבל מי שעשה אותו יצר פיגוע מתמשך.

מסביב, באתרי הבניה על דרך בגין הסואנת, ״המעברים״ להולכי רגל הם על הכביש עצמו, כמעט בתוך התנועה הכבדה, מסוכן בפירוש. כמובן שאין שום שביל אופניים, ונתיב התחבורה הציבורית הוא בדיחה עצובה: קו צבע על הכביש המטולא. איש אינו מתחשב בו. אגב, גם במכונית קשה להגיע, כי הכביש פקוק לחלוטין רוב שעות היום, ואין שום דרך לספק חנייה למאסה עצומה כזו של מכוניות. כשיורדת החשיכה לא נעים ולא בטוח להסתובב כאן. נראה כאילו כל מרכז העסקים הענק לאורך האיילון ודרך בגין, שכל ישראלי מגיע אליו לצורך כלשהו, תוכנן והוקם כאילו אין אנשים בעולם.

תרגיל במתמטיקה: ראשי הערים של רמת גן, תל אביב וגבעתיים קבעו מיפגש משותף עם שר התחבורה בנקודת החיבור בין הערים, שהיא הנקודה המרכזית בישראל. אחד יוצא ממשרדו ברגל, שני באופניים, שלישי במכונית הצמודה, והשר נוסע בתחבורה ציבורית. מי יגיע ראשון? אין שום דרך לדעת. לא בגלל שתרחישי ההגעה הללו דמיוניים (מתי ראיתם שר באוטובוס?), אלא כי אין שום צפי סביר להתניידות באזור. זה יכול לקחת חצי שעה, שעה, שעה וחצי, וחלק עלולים שלא להגיע בכלל: סיכויי הפגיעה בתאונת דרכים כאן, במיוחד להולך הרגל ולאופניים, הם מהגבוהים בארץ.

אז כן, יגידו לכם שהאזור בבנייה, כולל תחנות לרכבת הקלה ועוד מגדלי ענק, אבל הוא תמיד בבנייה. עיון בתוכניות הבינוי לאזור הזה, מגלה שהבנייה תימשך עוד שנים רבות, למעשה בלי הפסקה. ומה בינתיים? איך חיים כאן? הרי צריך להמשיך לחיות ולעבוד ולנוע. במדינות מתקדמות מבינים שתכנון ופיתוח עירוני נועדו לשפר את החיים של האזרח, לא לרמוס אותו. לכן כשבונים פרוייקט גדול, מסדירים קודם כל מעבר רחב ומסודר להולכי רגל – מופרד מהכביש, מקורה ומואר. מעתיקים ומקימים את תחנות האוטובוס כמו שצריך, דואגים לשבילי אופניים, ומקפידים על הסדרי התנועה. החיים במרכז עירוני תוסס יכולים להיות בעלי יתרונות גדולים, ופיתוח יכול להיות נפלא, אבל פה אין שום דבר מכל זה. אזור בנייה עירוני הוא אזור אסון, אנרכיה גמורה.

כדי לא לסיים בייאוש, נגיד כך: אמנם סוף מעשה במחשבה תחילה וחלק מהשגיאות התכנוניות הן בכייה לדורות כתוצאה משילוב עגום של אטימות, כוחנות וטימטום, אבל עדיין אפשר לתקן כמה מהבעיות. באתרי הבניה של המיגדלים ותחנות הרכבת הקלה אפשר להקים מעברים טובים ובטוחים להולכי רגל. זה ניתן לביצוע מיידי. בנתיבי התחבורה הציבורית חובה לקיים אכיפה קפדנית ביותר. החוק מאפשר זאת, זה עניין של סדרי עדיפויות של המשטרה והעיריות. את ״תחנות״ האוטובוס, גם לאורך ציר ז׳בוטינסקי העמוס עד פתח תקווה, צריך להפוך לתחנות אמיתיות. זו השקעה קטנה ביותר, מזערית, יחסית להוצאה העצומה בסלילת כביש או הקמת מחלף. חייבים לעשות את זה. 

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים