ההחמצה הגדולה בתולדות המדינה

יש לה יום הולדת, ליוזמת השלום החשובה ביותר שעלתה כאן, אבל אין שום מסיבה. אפילו לא חגיגה קטנה בחיק המשפחה. כבר 15 שנה היא מונחת על השולחן, ברורה, מזמינה, עם פוטנציאל מרקיע שחקים. אבל בשלב הזה היא כבר מועמדת לזכות בתואר ההחמצה הכי גדולה מאז קום המדינה. להוציא תקופה קצרה, בעידן אולמרט ולבני, ההנהגה הישראלית לא עסקה בה ברצינות. רוב הישראלים אפילו לא מכירים אותה.

יוזמת השלום האזורית, או היוזמה הערבית/הסעודית כפי שנקראה אז, אומצה על-ידי הליגה הערבית ב-2002. זו יוזמה לסיום מוחלט של הסכסוך הישראלי-ערבי וליחסים מלאים של ישראל עם כל מדינות ערב, במודל השלום בין ישראל לירדן. ארגון המדינות האיסלמיות אימץ את היוזמה, כך שמדובר גם בעשרות מדינות מוסלמיות, כולל ענקיות כמו פקיסטן ואינדונזיה. מדינה אחת בלבד מתנגדת: איראן – מה שמצביע על עומק האינטרס המשותף בין ישראל לבין מדינות ערביות ומוסלמיות רבות.

התנאי ליחסים עם כל המדינות הללו הוא קווי 67׳ והקמת מדינה פלסטינית. צריך לומר: הנוסח המקורי של היוזמה מדבר גם על הפליטים ועל כל השטחים, כולל רמת הגולן – מה שעלול לפסול אותה בעיני רוב הכוחות הפוליטיים בישראל. אלא שכבר לפני 8 שנים, נקבע בליגה הערבית כי יוזמת השלום לא כוללת את זכות השיבה לפליטים. ואילו בעניין הגולן – כבר שנים שהעיסוק בזה לא מעשי בגלל ההתפוררות של סוריה. כך שעל הפרק נותר עניין עיקרי אחד: הפלסטינים.

קשה למצוא אפילו ח״כ אחד שמתנגד ״לשלום אזורי״. גם קיצוני הליכוד והבית היהודי יסבירו לך את היתרונות העצומים לישראל, מבחינה בטחונית וכלכלית, בפתיחה של כל המזרח התיכון והעולם המוסלמי. אלא שעבורם, היוזמה האזורית היא מחיקה של הסיפור הפלסטיני: אמצעי מתוחכם לדלג מעל הבעיה הבוערת של השטחים וההתנחלויות, באמצעות ״שלום כלכלי״ עם מדינות ערב. בנימין נתניהו מוביל את המשחק הזה. יש רק בעיה קטנה: שום גורם ערבי מעולם לא הסכים לכך.

העיסוק של נתניהו בשלום האזורי כוזב: נסיון למסמס כל סיכוי להתקדמות עם הפלסטינים, כדי להבטיח את שרידותו הפוליטית. לשם כך פיתה והונה את יצחק הרצוג, שהיה מוכן להצטרף לממשלתו כדי לקדם את המהלך הגדול. נתניהו הצליח להכניס את התהליך המדיני להקפאה עמוקה. אלא שבדרך הוקפאה גם היוזמה האזורית יחד עם כל התועלות עבור ישראל.

עדיין כיום, מכל הרעיונות השונים, היוזמה הזו היא הכי רלבנטית. לא רק שהיא לא מתה, אלא בגלל ההתפתחויות הגדולות באזור, סיכויי המימוש שלה אפילו טובים יותר. ״המחיר״ העקרוני מבחינת ישראל לא השתנה: מדינה פלסטינית בשטחים. זה לב העניין, וכל תעלולי הדילוג והעקיפה של נתניהו או בנט, לא יועילו. אבל בניגוד לעבר, יש נכונות ערבית לקדם את היוזמה האזורית בלי להמתין לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא במקביל. זה שינוי משמעותי שנחשף החודש בכנס של מכון המחקר ״מיתווים״ ומכון ״דיוויס״ באוניברסיטה העברית. כל מה שצריך כדי להתניע את היוזמה הוא חידוש התהליך מול הפלסטינים.

בעיצומה של הקדנציה הרביעית של נתניהו, כבר ברור שככל שזה תלוי בו, לא תהיה שום התקדמות עם הפלסטינים. אבל יתכן שזה לא יהיה תלוי רק בו. דיבוק השלום המפתיע שאחז בטראמפ, שרוצה ליישם את ״אמנות העיסקה״ בין הישראלים והפלסטינים, והמגף הכבד שהנחית  פוטין בלב המזרח התיכון, יכולים לגרור את נתניהו אל השולחן האזורי על אפו וחמתו.

פורסם ב״ליברל״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים