הבחירות בצרפת – ניצחון המיאוס

הבחירות בצרפת הניבו תוצאה היסטורית: בפעם הראשונה בתולדות הפוליטיקה המודרנית של המדינה החשובה הזו, הנשיא או הנשיאה הבאים לא יבואו מלבם של המימסדים הפוליטיים הוותיקים של השמאל או הימין. עמנואל מאקרון ומארין לה-פן מגלמים את המיאוס מהמפלגות הגדולות והמסואבות שמחליפות ביניהן את היכלי השלטון המוזהבים בפריז מאז ומעולם.

מאקרון ולה-פן הם תוצר מובהק של הסלידה העזה ״מהפוליטיקה״ המוכרת – סלידה שבלטה היטב בנצחונו של דונלד טראמפ ובתמיכה בברקזיט. רוב הצרפתים, כמו כל כך הרבה קבוצות אחרות בדמוקרטיות המערביות, רוצים בפירוש פוליטיקה אחרת. ואגב, הפריימריז הפתוחים שנערכו הפעם במפלגות הימין והשמאל, תוך השקעת מאמץ רב, לא הועילו במאומה. הציבור לא התרשם, ובעט במי שנבחר בהם.

מאקרון הגיע מסוג של שום-מקום פוליטי, ולא התמודד מטעם מפלגה ממוסדת – עניין נדיר ביותר בצרפת. מארין לה פן, המוקצה והמנודה על-ידי המימסד הפוליטי, נחשבת לאיום הגדול ביותר עליו. לכן, מה שקורה עכשיו בצרפת הוא סוג של ״פרקזיט״: גם צרפת מצטרפת לבעיטה העולמית בפוליטיקה הוותיקה.

אלא שבנקודה הזו, נפתחות בפני הצרפתים שתי דרכים, שונות מאוד זו מזו. כבר שנים רבות מאוד לא עמדה על כפות המאזניים בפריז הכרעה כל כך כבדה. זה קרב דרמטי במאבק הגדול על דמותה של צרפת, מאבק שנמשך כבר מאות שנים בין כוחות רבי עוצמה: אחד צועד על פני השטח, נאור, מפעים, והשני זרם מעמקים עכור. למעלה, בבולווארים, נמצאת "מולדת החירויות וזכויות האדם”; למטה, בתעלות הביוב, משתולל נגיף הדֶבֶר ((לעורך: ד' סגול, ב' סגול)) של קאמי. רק בצרפת מגיעים הזרמים הללו לעוצמות המסוגלות, מחד, להביא ליצירות המסעירות בהיסטוריה, ומאידך להכות את האנושות במגיפות הנוראות מכל: קולוניאליזם, סחר עבדים, רצח עם, דיכוי באיכות מדעית וכל אלה בצירוף אידיאולוגיות מנוסחות היטב.

בהיסטוריה המודרנית של צרפת, הזרם העכור עולה אל פני השטח כמעט מדי דור. המהפיכה הצרפתית ולאחריה הריאקציה. אביב העמים, מלחמת 1870 וטבח הקומונה של פאריס; פרשת דרייפוס, הנאציזם וגרורותיו בצרפת; מלחמת אלג’יריה הרצחנית; ובדורנו? לה-פן, קץ הרפובליקה החמישית, הרס האיחוד האירופי?

שלא יהיה שום ספק: ״החזית הלאומית״ היא תעלת הביוב של צרפת. שורצים בה גזענים, אנטישמים, חסידי משטר וישי והמרשל פטאן, ושלל אורחים ניאו-נאצים שעולים לרגל מהמדינות השכנות. מארין לה פן ניסתה להתרחק מאביה, אבל השינוי היה רק לצורך יחסי ציבור. כשעלה המתח לקראת סיום הקמפיין, קפץ לה הגן הפאשיסטי כאשר הכריזה שצרפת לא היתה אחראית להשמדת היהודים בשטחה. כך ניסתה להתנער מ-20 שנה של מאמץ לאומי להכיר באחריות המחרידה של הפאשיזם הצרפתי להשמדת רבבות יהודים.

על הכוונת שלה נמצא עכשיו לא רק המשטר הרפובליקאי (במשמעות הצרפתית שלו), אלא אירופה כולה. לאחר מלחמת העולם השניה, היבשת הטילה עצמה למיכלי התסיסה של ניסוי מדיני נועז, שכמוהו לא בוצע מעולם. חזון של כמה מדינאים אירופים רחבי אופקים, התגלגל תוך שנים ספורות מתבוסת גרמניה, למסגרת שקמה רשמית ב-1952, ותפחה עם השנים. בתהליך מפותל ואליטיסטי שטיבו עדיין לא נהיר לרוב תושבי היבשת, היא הצליחה לגרום ל-28 מדינות – מפינלנד ועד מלטה – להתרוקן מחלקים ניכרים מריבונותן ולהסתופף תחת כנפיו של ״איחוד״ בעל סמכויות נרחבות, גבולות פתוחים, ואף מטבע משותף. כל זה ביבשת אכולת שנאות וסכסוכים, שתושביה נלחמו אלה באלה כאחוזי טירוף.

בריטניה כבר סימנה את הכיוון. נצחון של לה-פן, והוא אפשרי בהחלט, ישלים את המהלך ויגרום לפגיעה אנושה באיחוד, שעלול להגיע לסוף דרכו. אם ינצח מאקרון, הוא ישאיר את צרפת באיחוד, ולמעשה יציל אותו. אך גם האיש הצעיר הזה, לא יוכל לחמוק מטיפול חזיתי בבעיה המייסרת ומבעתת את צרפת, ומשמשת דלק למנועים של לה-פן: ההגירה מהמזרח התיכון ומאפריקה, והקשר של הקהילות המוסלמיות לטרור.

רבים ממצביעי הימין והשמאל עשויים לתמוך במאקרון בסיבוב השני, ולהבטיח את נצחונו. זה התרחיש המדובר ביותר מאז פירסום התוצאות אמש. שתי הערות ביחס לכך:

פיגועים נוספים בשבועיים הקרובים עלולים לגרום לשינוי ולהסיט חלק ממצביעי הימין לעבר לה-פן.

טהרנות-יתר, אובדן דרך, או בקיצור טימטום של מצביעי השמאל הרדיקלי עלול לגרום להם להימנע מתמיכה במאקרון ולהישאר בבית בסיבוב השני.

אלה ואלה צריכים להבין: מדובר כעת בהכרעה מוסרית חדה וברורה – בחירה בין ערכי הרפובליקה לבין מי שזוממים להרוס אותה.

פורסם ב״הארץ״ – 24.4.2017

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים