למוסקבה בחנופה – מדוע טראמפ מלקק לפוטין?

כולם משתוקקים לפענח את פשר ההערצה של טראמפ לפוטין. עניין מוזר כל כך: טראמפ כרפובליקאי ולאומן, אמור להתנגד לרוסיה. זו גם המסורת באמריקה, ועכשיו במיוחד – רוסיה הרי חותרת בגלוי תחת האינטרס האמריקאי בכל הזירות, ויש גם יריבות כלכלית, אז מה מתרחש פה? ברית הזוגיות הזו מעסיקה את משרדי החוץ וגופי המודיעין בכל העולם, וגם אצלנו. העניין אכן מטריד. ההתערבות של פוטין בבחירות לטובת טראמפ – התקפות סייבר, גניבת מידע והפצת ידיעות שקריות – יצרה משבר חריף בין מימשל אובמה לבין הקרמלין. גירוש המוני כזה של ״דיפלומטים״ רוסים, כפי שביצע אובמה בשבוע שעבר, לא נראה בוושינגטון כבר שנים.

היחסים בין שתי המעצמות חזרו לתקופת המלחמה הקרה. המימשל הנוכחי רואה ברוסיה אויב. אלא שראשי המימשל הזה הולכים הביתה עוד שבועיים. את מקומם יתפסו האנשים שמינה טראמפ, שמעלתם המרכזית בעיניו היא קשריהם הטובים עם רוסיה, כמו שר החוץ המיועד רקס טילרסון. אמנם רבים במפלגה הרפובליקאית סולדים מההתרפסות לרוסיה, אך כמו כל דבר ביחס לטראמפ – רבים אחרים שם מתיישרים לפי הרוח שנושבת מלמעלה, והיא נושבת בעוצמה, לעבר מוסקבה.

ברור מדוע פוטין רצה בנצחון טראמפ וחשש מהילארי קלינטון שהבטיחה להציב לו קווים אדומים ולהחריף את הסנקציות נגדו. אך מדוע טראמפ מלקק לפוטין? מספר התיאוריות כמספר הפרשנים. חלקן רומזות לקשרים ואינטרסים נסתרים בין הצמרת הרוסית לבין טראמפ וסביבתו, יש סיפורים על כספים שמתגלגלים, ויש אפילו מי שמדברים על ״שתול״ בסגנון מותחני הריגול כגון ״המועמד המנצ׳ורי״. אחרים חושבים/מקווים שכל העסק הוא בכלל סוג של טעות: טראמפ הסתבך בפליטת פה אוהדת כלפי פוטין בתחילת הקמפיין, וכמו בתקלות אחרות שלו, במקום לרדת מהעץ, הוא ראה שהעניין מעורר תגובות סוערות, ולכן טיפס עוד יותר גבוה והפך את פוטין לאחד מסמלי הקמפיין – אלמנט נוסף של ניגוח והתרסה כלפי המימשל הליברלי.

אלא שכל התיאוריות הללו הן נסיון להתחמק מהאמת הקשה שמול העיניים. כאשר בוחנים את העולם הרעיוני של הימין החדש בארה״ב ושל אנשי מפתח המקיפים את טראמפ, כמו יועצו הבכיר סטיב באנון, או הגנרל מייקל פלין, שמונה לתפקיד המרכזי של היועץ לביטחון לאומי, המסקנה ברורה: האנשים האלה בזים לדמוקרטיה הליברלית ושואפים לחקות את המודל השלטוני של פוטין. הם רואים בפוטין מנהיג חזק שמצליח למחוץ את האופוזיציה, התקשורת והתרבות באמצעות שימוש בלאומנות, ״בערכים המסורתיים״ ובדת. כך הוא מבצר את כוחו הפוליטי בבית ומרחיב את השפעתו בעולם – וכל זה במעט מאוד אמצעים. רוסיה היא הרי מדינה מרוששת.

הערצת פוטין היא כלי לקידום מטרותיהם החולניות, והם לא היחידים. בכל העולם, ובהחלט גם בישראל, יש תנועות ומנהיגים שחותרים לפוטיניזם. ביריונות, בעיטה בפוליטקלי קורקט, בוז מופגן למוסדות הבינלאומיים, נוסטלגיה לגדולה {{לנקד: ו׳ שורוק}} של עבר מדומיין, הערצת כוח, השתלחות בתקשורת, סלידה ממיעוטים ״ואחרים״ למיניהם – טראמפ לא המציא שום דבר. פוטין היה שם הרבה לפניו. סוד הקסם האפל שלו הוא שבירה גלויה, מתרברבת, של הפרדיגמה הדמוקרטית.

לכל מי שמפנטז שבמוסקבה נמצאה נוסחת הקסם לשלטון חזק, ולכל מי שעורג לביריונות שכזו גם כאן, כדאי להזכיר את המחיר הכלכלי והחברתי שמשלמים אזרחי רוסיה על תאוות הכוח של נשיאם, את תחושת הפחד של כל מי שמעז לצייץ נגד המשטר, וגם את גופות הנטבחים בערי סוריה. מי שעמוד השדרה הדמוקרטי שלו עקום, כמו פוטין, רואה בזכויות האדם סימן לרפיון וניוון, אך לבסוף הוא זה שנותר עם הגיבנת.

פורסם ב״הארץ״

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים