הבעיה היא שלנו – האו״ם לא יועיל

אם לא היה מין או״ם-כלום שכזה, נתניהו היה צריך להמציא אותו. הגינוי הרוטיני והשבלוני שיצא מניו-יורק להתנחלויות, מאפשר לנתניהו הסחת דעת מושלמת מצרותיו כאן. זו הפעם ה-47 (!) מאז 1967, שמבית הזכוכית על האיסט ריבר בוקעת החלטה בעניין הישראלי-פלסטיני – בערך אחת לכל שנת כיבוש. כל החלטה כזו מרעימה בכלומיותה: שום צעדים מעשיים, אפס השפעה על הציבור הישראלי, וכמובן אף לא שמץ של התקדמות לפתרון הסכסוך.

אלא שלמרות הריק המהדהד הזה, ממש חור שחור מדיני, מתגייסים כולם למערכה הגדולה: מרעישים בתופים ובמצלתיים ובזעקות גוואלד, כאילו קרה כאן דבר גדול. מכאן ומכאן מדגישים  שהעולם כולו נגדנו – מי בזעם, מי בפחד, מי בשמחה לאיד ומי בייאוש. זו מהומה על לא מאומה אך היא משרתת היטב את כל הבוחשים בה. נתניהו יוצא ״למערכה מדינית גורלית״ ושוב מאלץ את רוב המערכת הפוליטית, כולל נתחים נכבדים מהאופוזיציה, להתייצב מאחוריו כי הרי מדובר בשעת חירום לאומית כביכול; בצד השני יש מי שמנופפים בגינוי האו״מי הזה כהוכחה לכך שהעולם כולו העניק חיזוק משמעותי לפתרון המדיני וחלק לנתניהו סטירה מצלצלת; ועבור נציגי המדינות והמעצמות שמדי פעם מעלות מס שפתיים למען ״תהליך השלום במזרח התיכון״, יש ביד עוד נייר שאפשר לנופף בו כדי לדווח על פעילות כלשהי ובעיקר לנגב בו את המצפון.

צריך לשאול, בכנות, מי זה ״העולם״, שאנו נושאים אליו את עינינו? האם ראוי ונכון לראות בו את אבן הבוחן למעשינו כאן? בגינוי האחרון, כמו בכל הקודמים אגב, תמכו מעצמות כמו רוסיה וסין, לא בדיוק אבירות החירות והצדק. האם זו אכן המדיניות שלהן בפועל? הרי קשריהן עם ישראל מסועפים מאוד. וגם אם זה צעד הצהרתי בלבד – האם גינוי רוסי, או לחילופין, גיבוי רוסי, הופך עניין כלשהו לצודק או לפסול?

בדיוק כך, ואפילו ביתר שאת, ביחס לארה״ב. הפעם, האמריקאים לא הטילו וטו על ההחלטה. אגב, גם זה כבר קרה בעבר. האם יש בכך הוכחה כלשהי לפסלותן או צדקתן של ההתנחלויות? הרי בעוד שלושה שבועות, יבוא נשיא אמריקאי חדש ועמו מימשל חדש. טראמפ עשוי להעניק חיבוק מהדהד להתנחלויות ולסיפוח שטחים. האם זה מה שיכשיר את הכיבוש? ומה יעשו אלה שכל הזמן מסתמכים על ״העולם״, אם בעלת הברית הגדולה של ישראל תחבק את ההתנחלויות, כפי שכבר עושה השגריר האמריקאי המיועד לישראל?

המימשל האמריקאי התנגד עד עכשיו באופן נחרץ להתנחלויות – מה שלא מנע מממשלות ישראליות שונות, בעצם כולן, להקים עוד ועוד התנחלויות. אז המימשלים האמריקאים התנגדו, אז מה? הם כמעט לא נקפו אצבע בעניין. ממש כפי שהמימשלים האמריקאים לא היו אלה שיזמו את המהלכים המדיניים הגדולים. בגין וסאדאת או רבין וערפאת וגם אריאל שרון ושמעון פרס ואהוד ברק, לא חיכו לדחיפה אמריקאית כדי ליזום מהלכים שיסדירו את יחסיה של ישראל עם שכניה. ההחלטה התקבלה כאן, על-פי מה שמנהיגי המדינה זיהוי כאינטרס ישראלי. והעולם? והאמריקאים? הם הצטרפו אחר כך. רון פונדק ז״ל סיפר לי כיצד במכוון הושארו האמריקאים מחוץ לסוד העניינים בשיחות שהביאו להסכמי אוסלו. ״ידענו שבכל מקרה נקבל את גן הוורדים״, אמר.

איננו זקוקים לגינויים חסרי משמעות או לחיבוקים נלוזים, כדי להבין ולהתמודד עם מה שמונח לפנינו, והוא קודם כל הבעיה שלנו, לפני שזה מגיע לרוסים ולסינים ולצרפתים ולתושבי לואיזיאנה וקרוליינה. השליטה על עם אחר, שנים רבות כל כך, היא לא מוסרית ופוגעת בנכבש וגם בכובש. מיליוני ישראלים ומיליוני פלסטינים הם שצריכים להסדיר את היחסים ביניהם בכברת הארץ הזו, הלא גדולה, שבין הים התיכון לנהר הירדן, והנתונה כיום לשליטת ישראל, באופן כזה או אחר. הספדים וקיטרוגים על חזון שתי המדינות שמעתי לרוב. זה בעצם הספורט הפופולרי כאן: לחבוט בחזון הזה עד שינפח את נשמתו. אך טרם שמעתי על פתרון אחר – לא מראשי הימין שבשלטון ולא משונאי שתי המדינות שבפאתי המפה הפוליטית. פתרון כזה, שיהיה מקובל על רוב האנשים שחיים כאן, שיעניק לשני העמים את המאוויים הלאומיים שלהם – בביטחון, ברווחה ובכבוד. זו הדרך, אנחנו אלה שצריכים להחליט אם לצעוד בה, וההכרעה תיפול כאן, ולא בשום מקום אחר – וזה לגמרי בידינו.

פורסם ב״הארץ״

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים