בין טראמפ לקסטרו, מסתתר פתרון נאור באמת למצוקות חברתיות

״אני לא דיקטטור, ואינני סבור שאהפוך לכזה – לא אחזיק בשלטון באמצעות מכונת יריה״, הצהיר-הבטיח פידל קסטרו, ימים ספורים לאחר שהדיח את הרודן המושחת בטיסטה. האם עמד בהבטחתו? לא. אמנם קסטרו לא היה שליט צמא דמים, ורעו למהפיכה צ׳ה גווארה לא היה רוצח המונים, כפי שמציגים אותם מתנגדיהם בעולם. אך מנהיגים נאורים הם לא היו. לא היתה דמוקרטיה בקובה לפני המהפיכה, וגם לא אחריה. שיטת המשטר שהנהיג קסטרו איננה מודל ראוי לחיקוי ובוודאי שאין להסיק ממנה על משהו אחר לחלוטין: סוציאל-דמוקרטיה בחברה חופשית.

קסטרו וגווארה וקבוצה שלמה של מהפכנים שהלכו בדרכם, רצו להעביר מן העולם את הדיכוי והניצול הכלכלי והחברתי. זו שאיפה נאצלת. ״עבורנו, אין הגדרה אחרת לסוציאליזם מלבד הפסקת הניצול של אדם אחד על ידי אדם אחר״, הסביר גווארה. אך גם אם הצליחו להקטין את אי השיוויון, הם החליפו דיכוי אחד בדיכוי אחר, ורמסו את חופש הפרט וחירות האזרח. אין שום טעם בתחרות איזה דיכוי כואב יותר: ניצול כלכלי של אנשים, או רדיפתם בשל דיעותיהם ואורח חייהם. שני הסוגים מתועבים. קסטרו נתן לקובנים שירותי בריאות טובים, חינם אין כסף. מיליוני אמריקאים בארה״ב העשירה, יכולים רק לחלום על רפואה זמינה כפי שיש בקובה הענייה. אותו קסטרו גם התעלל בהומוסקסואלים ושלח אותם למחנות כליאה. האם נכון להצדיק סוג מסויים של קידמה חברתית, באמצעות רמיסה של סוג אחר? מדוע הסוציאליזם צריך לבוא על חשבון הליברליזם, או להיפך? הרי ניתן להשיג את שניהם. 

באחת הפניות מרחוב ארלוזורוב בת״א נמצא רחוב אדוארד ברנשטיין. הוא מקביל לרחוב א.ד. גורדון, ולא במקרה. ברנשטיין, ממייסדי הסוציאל-דמוקרטיה, הגדיר אותה ״כליברליזם מאורגן״. לשיטתו, הדרך הטובה ביותר לקדם את הסולידריות החברתית היא באמצעות הדמוקרטיה ומוסדותיה: זכות הבחירה, חירות הדיעה, חופש ההתאגדות. אלה לא כובדו בקובה של קסטרו. בתהליך מהיר למדי, קסטרו (״לא אהיה דיקטטור״) שינה את השקפתו על הדיקטטורה. ב-1967, בטקס הזיכרון לגווארה, הכריז כי המהפיכה הקובנית היא ״דיקטטורה של המנוצלים נגד המנצלים״. בכך ניסה לתקן עוול באמצעות עוול אחר, ולכן בשורה התחתונה כשל: רודנות היא רודנות.

האם ניתן לקדם סולידריות חברתית, בלי שפיכות דמים? איך נוטלים מהקומץ המנצל חלק מהפריבילגיות שלו, בלי להידרדר לדיכוי כללי? הסוציאל-דמוקרטיה, כפי שהוכח בשורה של מדינות מתקדמות מאז מלחמת העולם השניה, מאפשרת להקטין את הפער החברתי וגם להעלות את רמת החיים ואיכותם. היא מכבדת אנשים עובדים ומעניקה להם תנאים טובים, בעודה מטפחת את חירות הפרט. היא עושה את כל זה בדרך שאולי נראית פחות מלהיבה מהמהפכנות היוקדת של צ׳ה, אבל היא משיגה תוצאות טובות בהרבה. זו מהותה של מדינת הרווחה שרואה את טובת הכלל, ולא רק את טובת המחוברים: שירותים ציבוריים איכותיים של בריאות, חינוך ותחבורה; איגודי עובדים חזקים שמהווים את הבסיס של תנועה חברתית ופוליטית; מדיניות מיסוי הגיונית שמתעדפת עבודה; תכנון עירוני וסביבתי שמאפשר מוביליות חברתית.

בכל העולם, וגם כאן, גורמי ימין פופוליסטיים מהוונים את האכזבה מהפערים האדירים שיוצר הקפיטליזם, באמצעות ליבוי הגזענות, שילהוב של רגשות דתיים, וטקטיקה של הפרד ומשול בין קבוצות ומיגזרים. לכן התשובה לטראמפיזם, היא לא ליברליזם מרוכך בסגנון הילארי קלינטון. הליברליזם המסורתי הוא סוס קרבות כושל מול הימין. תמיד היה כזה. רק כשהתרחב למאבק החברתי, קיבל נפח ושרירים וגם אפקטיביות פוליטית. הגנה על חופש הביטוי והעיתונות ועל שאר זכויות האדם ״למען הדמוקרטיה״, היא מוגבלת. בוודאי שהיא נעדרת בסיס פוליטי רחב, אם איננה כוללת את הזכויות החברתיות-כלכליות ואת המחוייבות לממש אותן, ואם איננה נשענת ברמה האלקטורלית על תמיכה של אנשים עובדים ושל עבודה מאורגנת. מה המהות ומה כוח הגיוס של ״הדמוקרטיה״, ואיזה ״חופש״ קיים בכלל במצב של פערי הכנסה בלתי נתפסים וקיטוב מעמדי וחברתי עמוק? אין צורך לחזור לאמירות אירוניות בסגנון אנטול פראנס מלפני מאה שנה, על ״החופש״ של הקבצן לישון תחת הגשר. צריך לראות מה מתרחש בקלפיות במערכות הבחירות האחרונות בישראל, ומה ארע לאחרונה בבריטניה וארה״ב. הציבור בשל למסרים כלכליים וחברתיים מרחיקי לכת. לא במקום הדמוקרטיה, אלא באמצעותה. וצריך להבין: זה לא שעשוע אינטלקטואלי ולא פילפול תיאורטי. זו התשובה הפוליטית היחידה לגל העכור השוטף את ישראל והעולם.

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים