אין אמריקה

ארה״ב על שטחה ומאות מיליוני אזרחיה קיימת בהחלט. אבל ״אמריקה״ כבר לא. הקנוניה נגד אמריקה, כמו בספרו של פיליפ רות, הצליחה. מי שייכנס בינואר לבית הלבן לא יהיה עוד מנהיג העולם החופשי. הוא, והאנשים הקיצוניים שמינה לתפקידים מרכזיים, לא מאמינים בעולם החופשי ולא מייצגים אותו. האם יוכל להתקיים עולם חופשי ללא אמריקה? ספק גדול.

״אמריקה״, זו של הרוח והערכים הטובים, היא עניין מתעתע. יש שיטענו שהיא אף פעם לא באמת היתה קיימת. אינני מסכים לכך. אמנם החוקה המפוארת של ארה״ב הכירה בעבדות, ובמשך מאה שנה אחרי ביטולה במלחמה נוראה, המשיכו מדינות רבות לקיים הפרדה גזעית בוטה. שגריר ארה״ב לגרמניה הנאצית, בשנות ה-30׳, התקשה להבין מדוע ממשלתו לא מגנה ביתר תקיפות את הגיהנום הגזעני של היטלר. הוא שיגר דו״חות מפורטים לוושינגטון על התנכלויות ליהודים ואחרים – לשווא. לבסוף הובהר לו שגינוי אמריקאי עלול למשוך תשומת לב מיותרת לאפלייה הגזעית החריפה הנוהגת בארה״ב.

בשמה של ״אמריקה״ והחירות כביכול, נעשו גם כמה מהמלחמות והקנוניות המחרידות ביותר: מווייטנאם ועד צ׳ילה. ארה״ב היא אף זו, היחידה, שעשתה שימוש בנשק אטומי. על הפצצה הראשונה ניתן אולי לטעון שנועדה לסיים את המלחמה. יש ויכוח על כך. אין ויכוח כזה על הפצצה השניה, המיותרת.

בארה״ב נלחמים בחירוף נפש, פוליטי ודתי, כדי למנוע פגיעה בעובר ברחם. למעשה, המטרה היא  לגזול מהאישה את ריבונותה ביחס לגופה ולחייה. ״קדושת החיים״, הם קוראים לזה. אך כאשר האדם כבר נולד, איכות חייו לא מעניינת אותם. המטיפים בעד ״החיים״ הם המתנגדים הגדולים ביותר לביטוח בריאות בסיסי והתומכים הגדולים ביותר בקפיטליזם מנצל. אם אין לו כסף לתרופות – שימות. ואם הוא מבצע פשע, בלהיטות רבה גוזרים עליו עונש מוות. אין קדושה ואין חיים.

ובכל זאת, זו אינה ״אמריקה״ כולה, ואלה אינם כל דגליה. מאז שקמה, הרימה האומה הזו כמה מהתרומות היפות והנאצלות לרוח ולקידמה האנושית. בזכותן היא נהנתה משגשוג ופריחה אולי חסרי תקדים בהיסטוריה האנושית. אין ספק, היו ויש לכך מחירים קשים. זה בשום אופן לא גן עדן עלי אדמות. אבל אמריקה, ולא בכדי, אכן הפכה למשאת נפש של בני העולם כולו. פסל החירות הניצב בכניסה לנתיבי הים של ניו יורק, מסמל דבר אמיתי ונכון עבור המליונים שבאו בשעריה של העיר הנהדרת הזו.

בדורות האחרונים, וביתר שאת בשנים האחרונות, השנים של אובמה, ידעה אמריקה לחתור ליעדים חדשים, גם אם לא הגשימה אותם במלואם. ניצנים לחברה רב-תרבותית, רפורמות כלכליות, ומהפיכה של ממש בזכויות נשים, להט״ב, שחורים, וכן גם יהודים. לא תמיד הם היו כל כך מקובלים ורצויים פה כפי שהפכו להיות. 

עכשיו באה ריאקציה. אלכסיס דה טוקוויל כבר כתב לפני 130 שנה, שלחברה האמריקאית יש ציפוי של צבע דמוקרטי, אך לעתים הצבעים הדכאניים הישנים פורצים מתחת. עכשיו הוא זמן כזה – לאמריקה ולעולם. תהליך ההתפרקות כבר החל: רוסיה התנערה בשבוע שעבר מבית הדין הפלילי הבינלאומי. לטראמפ אין שמץ של כבוד למוסדות מהסוג הזה ולמה שהם מייצגים. צוות המעבר שלו נערך לנטישת הסכם האקלים העולמי. אחריות בינלאומית? עתיד טוב יותר לדורות הבאים? פחחח, כמו שכותבים בסמסים ובציוצים החביבים כל כך על הנשיא הנבחר. כל מדינה לנפשה, ובכל מדינה כל אחד לנפשו ולגורלו – אין אחריות חברתיות, אין אחריות אנושית.

אין לדעת כמה זמן זה יימשך, וכמה עמוק זה יידרדר. הצעדים האחרונים מבשרים רעות גדולות. אנשים שוחרי דמוקרטיה וצדק, בכל העולם וגם בישראל, צריכים להכיר בעניין ברור אחד: אין יותר מה לסמוך על אמריקה, ואין מה לשאת עיניים אל ״העולם״. אין אמריקה. אם בימין הישראלי חושבים שזה מעודד, הם עתידים לגלות עד כמה רעה ומסוכנת עלולה להיות התבדלות אמריקאית.

צריך לאחל לאמריקאים שיידעו להתנער מהרעה שבאה אל פתחם. רבים מאוד כבר משלבים ידיים ונערכים למאבק. עד שהם יצליחו, אנחנו לבדנו. עצוב? בוודאי. מייאש? ממש לא. עברנו את פרעה, ונעבור גם את זה. ואולי מעז ייצא מתוק. יש בחברה הישראלית מספיק כוחות ואנשים טובים ובסיסי פעולה כדי שניקח את גורלנו בידינו, למען שיוויון ערך האדם. אף אחד לא יעשה את זה במקומנו.

פורסם ב״הארץ״

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים