אובמה לא נקם בנתניהו – אז מה?

סבי האהוב חלם כל חייו להגיע לאמריקה. הוא היה בטוח שזו "גאלדענע מדינה". הזהב מתגלגל על המדרכות. רק תתכופף ותאסוף. אבל אפילו הוא היה משתאה לנוכח הוויכוח המשונה על הסיוע האמריקאי. סערה בעיירה: האם הכסף שישלח לנו הגביר מאמריקה יהיה הרבה יותר ממה שקיבלנו עד עכשיו, או רק קצת יותר? ואולי בכלל היה אפשר לקבל עוד? דיבורים של שנוררים, שממשיכים לשגות באשליות, ולא רק בעניין הכסף.

אז קודם כל, לא יגיעו דולרים מאמריקה. הסיוע הצבאי לישראל הוא סבסוד של הממשל לתעשיות הביטחוניות האמריקאיות. ישראל מקבלת את הזכות לרכוש מטוסים וטילים ופצצות בארה"ב, על חשבון משלם המסים האמריקאי, והכל על פי שיקולים פוליטיים אמריקאים סבוכים. אלא שגם לארה"ב, הפלא ופלא, יש מגבלות תקציביות, ויש כאן רבים (מאוד) שחושבים שלכסף הזה יכולים להיות שימושים טובים יותר מאשר לתת לישראל לקנות בו נשק בקומבינות של לוביסטים. בהתחשב בכל זה, העובדה שישראל הצליחה להוציא מארה"ב התחייבות גדולה כל כך לעוד עשור, היא לא מובנת מאליה. הרי מי ערב לישראל שהממשל הבא, או זה שאחריו, ירצה להקצות לשופינג שלה כאן כמעט 4 מיליארד דולר בשנה? ההסכם יוצר ודאות ויציבות לשנים ארוכות — עניין בהחלט בלתי מבוטל.

אז מדוע הוויכוח המר? מדוע מנסים להוכיח באותות ובמופתים שההסכם רע? כי מסתתר כאן עניין אחר: החשש שאם נודה שההסכם הזה הוא הישג במציאות האמריקאית הקיימת, כי אז נודה בעצם שבנימין נתניהו הצליח, שאין לחץ אמריקאי על ישראל, ולכן גם אין סיכוי לפתרון מדיני. אין מופרך מזה.

העובדה שישראל השיגה הסכם כזה למרות הסכסוך החמוץ עם ברק אובמה, לא אומרת שנתניהו צודק. והמחשבה, המושרשת כל כך אצלנו, שהכל תלוי בלחץ חיצוני, ולכן אם אין לחץ אז הכל אבוד — היא איוולת, קיבעון מסרס שצריך להשתחרר ממנו. זה שאין לחץ אמריקאי, ואכן אין לחץ ואפילו לא רמז לניחוח של לחץ, לא אומר שאין סיכוי לפתרון מדיני, ובטח שלא אומר שהמדיניות של נתניהו נכונה. כל מה שזה אומר זה שארה"ב טרודה בסכסוכים אחרים, שמדיניות החוץ של אובמה איננה להיט, שיש כוחות חזקים בוושינגטון שמונעים לחץ, ושאין מה לשגות באשליות ולחכות לקרטר הבא.

ניר ברעם צייץ השבוע בטוויטר כך: "קונספציה של שנים רבות קורסת לאחרונה. מצער שחלק מנושאיה מוסיף לדקלמה כמהופנט: ׳הקהילה הבינלאומית לא תסכין עם הכיבוש, ותיאלץ את ישראל לסיימו׳. עדיף להתפכח מהשטויות שיש לאמריקה תפקיד בלחץ על ישראל להגיע להסכם". ברעם צודק. אמנם העולם לא מסכין עם הכיבוש, אבל לא עושה דבר כדי לאלץ את ישראל לסיימו. כי מי זה "העולם" בדיוק? סין? רוסיה? אולי גרמניה וצרפת שמתמודדות עם ים של צרות שזולגות אליהן מהמזרח התיכון? או אולי העולם זה דונלד טראמפ שעולה כפורח?

השאלה האמיתית היא ממתי מה שאומרים "בעולם" צריך לקבוע מה נכון בעבור ישראלים שרוצים לחולל שינוי? האם צריך לחדול מלהיאבק למען פתרון מדיני כי לאובמה נמאס ממנו? האם הכיבוש הופך למוסרי יותר כי הילרי קלינטון בורחת ממנו כמו מצרעת? ייתכן שיש אפילו משהו טוב בחידלון של "העולם" ביחס לסכסוך שלנו. אולי סוף סוף נבין שהוא שלנו, ולא של ג׳ון מנברסקה או טניה מאלסקה. אגב, זה תמיד היה כך. עכשיו זה פשוט בולט יותר לעין. אם נחדל לשגות באשליות שמישהו יפתור את הבעיות שלנו בעבורנו, אולי נצליח לעשות את זה בעצמנו.

פורסם ב״הארץ״

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים