משיח מדיני לא יבוא במטוס לבן

"לאמריקאים פשוט לא אכפת", קובל זאב שטרנהל בכותרת מאמרו ("הארץ" 19.8); ארה"ב לא לוחצת על ישראל, ולא משתמשת בסיוע הביטחוני כדי לקדם תהליך מדיני. עובדתית זה נכון. ארה"ב אפילו חוסמת מהלכים פלסטיניים באו"ם. זה לא שלקברניטי הממשל לא אכפת ממה שקורה לישראלים ולפלסטינים. ככל שאפשר להתרשם, דווקא אכפת להם. אלא שהאכפתיות הזאת היא תיאורטית ומרוחקת, אפשר אפילו לומר צינית, כמו פרקים אחרים במדיניות החוץ הקרירה של ברק אובמה.

מי שבונה על לחץ אמריקאי שידחוף את הישראלים והפלסטינים לתוך הצינור שיוביל לשתי מדינות, מוטב שיתפכח. כשנמצאים כאן, בוושינגטון, רואים מקרוב עד כמה לא רק שאין לחץ, אלא הברית עם ישראל זוכה למעמד כמעט מקודש. הממשל מקשיח אמנם את התנאים הפיננסיים של הסיוע הביטחוני, אך לא מתנה אותו במהלכים מדיניים כלשהם. בזירה הפוליטית־מפלגתית, הנתונה בעיצומו של עימות פוליטי היסטורי שאובמה מגויס אליו באופן מלא, ישראל היא טאבו.

צריך היה לראות את הלחץ והחרדה של ראשי הדמוקרטים לנוכח ניסיונות של נציגי סנדרס להכניס למצע המפלגה את המונח "כיבוש", ובדל ביקורת על המתרחש בשטחים. דבר מזה לא נכנס. הרפובליקאים אפילו הגדילו לעשות, והשמיטו כל זכר למדינה פלסטינית ממצעם. "האם אנחנו רוצים לעקוף את בנימין נתניהו מימין?" השתאה באוזני יועץ רפובליקאי בכיר. ציבורים נרחבים במפלגתו סבורים שכן, בהחלט.

דווקא בקרב הקהילה היהודית יש רבים שגישתם כלפי ישראל ביקורתית הרבה יותר מזו של ראשי הממשל ובוודאי של ראשי הקונגרס. אך גם בקרבם מעטים מאוד מוכנים לקרוא ללחץ על ישראל, או בכלל תומכים בלחץ כזה. חשוב להבין שכל ארגוני הקהילה, כולל ארגון משמעותי מאוד בהקשר המדיני כמו ג'יי־סטריט, מגויסים לפעולה נגד החרם ונגד ה־BDS.

זו תמונת המצב. גם מאירופה לא תבוא הישועה. עם צרותיה מבית, ולנוכח מה שמתרחש בסוריה, וגם בטורקיה, הדבר האחרון שארצות האיחוד רוצות בו כעת זה עוד חזית במזרח התיכון. למעשה, אין בכך חדש. אין צורך להידרש לדוגמאות עגומות כמו טיבט או סהרה המערבית כדי להבין שחשבון אינטרסים קר מאפיין את היחסים הבינלאומיים מאז ומעולם. המסקנה מכל זה איננה שיש לחפש דרכים חדשות ללחץ בינלאומי על ישראל, או שכל מיני חרמות בעולם יגרמו לשינוי פוליטי בירושלים. אין לשגות באשליות. לא יהיה לחץ כזה, בוודאי לא לחץ משמעותי שיוכל להתניע מהלך רציני, ותנועת החרם לא באמת מאיימת על ישראל; לפעמים נדמה לי שנציגי הממשלה מנפחים את העניין הרבה מעבר לגודלו הממשי.

אין מה לחכות למשיח מדיני במטוס לבן. משיח לא יבוא, הלחץ האפקטיבי היחיד יכול לבוא רק מבפנים, מתוך החברה הישראלית. איש לא יעשה את המלאכה בעבורנו ובמקומנו. כמיהה ללחץ בינלאומי, לא זו בלבד שהיא חסרת תוחלת, אלא היא גם מרפה ידיים ומסרסת. היא משדרת ייאוש מהאפשרות של שינוי חברתי, ויש בה משום שלילת אשראי מהציבור הישראלי. מדוע לתת אשראי כזה לאמריקאים, גרמנים וצרפתים, ולחשוב שהם ירצו או יידעו מה לעשות כאן, ולשלול אותו מהישראלים שהעניין נוגע ישירות בהם ובחייהם?

נכון, המשימה כבדה. צריך לשכנע, לפרוץ למעגלים חדשים, לעבוד מלמטה. אבל יש עם מה לעבוד. ישראל היא בכל זאת מדינה דמוקרטית. יש בה תקשורת חופשית (עדיין), וזכות המחאה בה מוגנת. אה, כן, ויש בה גם בחירות חופשיות. אלה הכלים בארגז, והם מגוונים ויעילים הרבה יותר מכל מיני אשליות בינלאומיות.

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים