לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן – הפחד מטראפ מלכד את קואליציית המיעוטים הדמוקרטית

שעה ארוכה ישבתי באיצטדיון הכדורסל של פילדלפיה וצפיתי בהשתאות בארוע הפתיחה המבולגן מעט של הוועידה הדמוקרטית. לא היה צריך יותר מכמה דקות, כדי לעמוד על ההבדל העצום בין מה שהיה שם על הבמה לבין המופע הרפובליקאי המהוקצע, בדיוק שבוע קודם לכן, באיצטדיון של קליבלנד.

תחילה עלתה בפילדלפיה מזכירת המפלגה הדמוקרטית, סטפני רולינגס-בלייק, ראשת העיר של בולטימור, אישה שחורה. אחריה בירכה יו״ר הוועידה, מרסייה פדג׳, חברת בית הנבחרים מאוהיו, אישה שחורה. אז התכבדה הכומר סינתייה הייל לשאת את תפילת הפתיחה. כן, אישה שחורה. לשירת ההמנון, הופיע בובי היל ממקהלת הנערים של פנסילבניה. נער שחור. בשלב הזה הגיע סוף-סוף תורו של הנואם הראשון: ולינגטון ווב, ראש העיר לשעבר של דנבר. שחור, כמובן. ואז, אתנחתא מוסיקלית עם להקת ״בויז טו מן״ (Boyz II Men), שכל חבריה, הו בהחלט כן, שחורים.

שום דבר מכל זה לא היה בוועידה הרפובליקאית. כאילו לא מדובר רק במפלגה אחרת, אלא במדינה אחרת. בקליבלנד, הקהל, הצירים, הנואמים, היו כמעט כולם לבנים. בפילדלפיה היה צבעוני לגמרי: שחורים, אינדיאנים והיספנים – חלק מהנאומים היו בכלל בספרדית – עם נוכחות להט״בית בולטת מאוד, כולל נואמת טרנסג׳נדרית ראשונה, והמוני יהודים. לפעמים זה הרגיש כמו ארוע של הסוכנות. אפילו דוכן כשר היה שם, שהפך מייד לנקודת מפגש תוססת.

ההבדל האתני בין שתי המפלגות לא חדש. כבר 70 שנה ויותר, מאז קואליציית המיעוטים הגדולה של פרנקלין רוזוולט, המפלגה הדמוקרטית היא הבית של אמריקה השחורה, הלטינית, היהודית, ועדיין במידה מסויימת גם הקאתולית. יחד עם ארגוני הנשים וארגוני העובדים, המפלגה הזו היא בעלת אחיזה כלל-אמריקאית, חוצת קהילות. הרפובליקאים מיגזריים הרבה יותר. הם השבט הלבן, הוואספי.

בגלל השינויים העצומים בהרכב האוכלוסיה בארה״ב, יש לכך משמעות פוליטית קריטית. למעשה, הדמוקרטים זוכים בשנים האחרונות לנקודת פתיחה דמוגרפית, שהרפובליקאים יכולים רק לחלום עליה. לכן גם סיכויי הניצחון של הילארי קלינטון, על הנייר, טובים יותר. 39 אחוזים מאזרחי ארה״ב הם היספנים, שחורים, אסייתים, יהודים, ואינדיאנים. שיעור ההתנגדות שלהם לטראמפ הוא גורף, מוחץ. בקרב השאר, הלבנים הנוצרים, יש לטראמפ יתרון, אבל קטן. לכן הצירוף של המיעוטים יחד עם חלק מהלבנים, בעיקר הנשים, מעניק לקלינטון מקפצה אידיאלית לניצחון. למעשה, כשמסתכלים על המספרים האלה, טראמפ לא יכול לנצח.

אלא שבין הנייר למציאות יש פער מסויים, וזה מירווח התמרון של טראמפ. רבים מהמיעוטים תומכי קלינטון מתרכזים במדינות מסויימות, בעיקר בדרום, שבהן יש רוב רפובליקאי מוצק. שם גם נמשכים ללא הרף המאמצים, לפי מיטב המסורת הגזענית של אמריקה, לצמצם את הצבעת השחורים שממילא איננה גבוהה במיוחד עקב פערים חברתיים עצומים. בצפון קרוליינה, למשל, מדינה בעלת חשיבות פוליטית גדולה, הוחמרו כללי ההצבעה: הצטיידות בתעודה עם תמונה, רישום מוקדם מראש, ומניעת אפשרות להצביע באזור אחר. בית המשפט הפדרלי לערעורים קבע בימים האחרונים שזו חקיקה גזענית מובהקת במטרה להקטין את הצבעת השחורים, וביטל את כל ההגבלות. בהתחשב בכך ששיעור התמיכה בקלינטון בקרב הקהילה השחורה הגדולה של צפון קרוליינה עולה על 90 אחוזים, זו פסיקה משמעותית מאוד.

ברק אובמה ניצח ב-2008 בצפון קרוליינה, לאחר עשרות שנים של נצחונות רפובליקאים. בפעם הראשונה בתולדות ארה״ב נרשם אז שיעור הצבעה עצום בקרב השחורים, שבאו לקלפיות בהמוניהם כדי לתמוך במועמד השחור הראשון. הילארי קלינטון לא מעוררת אפילו מקצת מהתזזית שעורר אובמה. מי שעושה את זה הפעם בשבילה הוא דונלד טראמפ. צריך היה לראות את הזעם של צירים שחורים (ויהודים) נגד תומכי סנדרס שהתעקשו בוועידה בפילדלפיה על ״ברני או כלום״, כדי להבין שיותר מאהבת מרדכי, המפלגה הדמוקרטית מלוכדת עכשיו בשנאת המן, ושנאה ופחד הם דבק פוליטי חזק מאין כמוהו.

פורסם ב״ליברל״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים