נקמת הנותרים

הנה שוב הבכי והנהי. מניו יורק עד ברלין, וגם בתל אביב. הלם וזעזוע מהתוצאות בבריטניה. כאילו שבמשך חודשים לא שרר כמעט שיוויון בסקרים בין המחנות, וכאילו שהניכור של ציבור ענק מהמימסד הפוליטי והכלכלי לא זעק מתהומות הפער החברתי.

מי אלה שהצביעו נגד האיחוד האירופי? מי תומכים בדונלד טראמפ ובמארין לה פן? אלה הם ״הנותרים״: האנשים שנותרו מאחור. אלה שמתקשים לשרוד בג׳ונגל הטורפני שמסתתר תחת שמות כמו ״ניאו-ליברליזם״ או ״גלובליזציה״. בתכלס, שיטה אכזרית בחזיריותה, שזכתה לשליטה מלאה בדור האחרון, ודוחקת עשירונים שלמים אל תחתית הסולם, תוך התעשרות חסרת תקדים של קומץ זעיר.

חבורת הלאומנים והפופוליסטים שמובילים את המגמות האנטי-דמוקרטיות בעולם, וגם בישראל, לא היו מצליחים לזכות בהישגים כאלה, אם השמאל לא היה נכשל בהצגת אלטרנטיבה עבור אלה שנותרו מאחור. וכך הם עומדים בשולי הדרך, מביטים בעיניים כלות בעושר המתרחק מהם, ונופלים לזרועות הימין הקיצוני, שמשסה אותם בזרים ומהגרים.

״שולי הדרך״ אינו מושג ערטילאי. הוא דוקר את העין בכל טבלה: למשל היחס בין השכר הממוצע לבין השכר החציוני. כי הרי במדינה עם פערים עצומים, הממוצע הוא פיקטיבי. לעומת זאת, הנתון החציוני כבר מתחיל לחשוף את האמת. לפי הביטוח הלאומי האמריקאי, מאז תחילת שנות ה-90, נפער בור של עשרות אחוזים בין ההכנסה החציונית לזו הממוצעת. ואצלנו? חצי מהישראלים מרוויחים פחות מ-6,250 שקל בחודש. זה השכר החציוני בארץ (על-פי הדו״ח האחרון של הביטוח הלאומי שמתייחס ל-2013). זו מציאות מקוממת, מעליבה. היא מתרחשת כי קומץ זעיר בצמרת פתח פער מטורף, על חשבון כלל הציבור.

כמו ידידו דיוויד קמרון, בנימיו נתניהו לא ניסה לצמצם פערים, וגם לא התיימר. לזכותו ייאמר שעמדותיו ברורות ועקביות. הוא אידיאולוג קפיטליסטי שמשוכנע שהסרת מיגבלות על ההון הגדול, תחולל, בצד התעשרות מאסיבית של בעלי הון, גם שיפור ברמת החיים של כל השאר, באמצעות ״חילחול״ של הכסף: מהאחוזון העליון אל שאר 99 האחוזים. העובדה שתנועת הכסף הפוכה – מהציבור אל הטייקונים – לא גורמת לו לשנות את דעתו. הוא מתמודד עם המציאות הזו בטענה שההון עדיין אינו חופשי דיו כדי לחולל את פעילותו המבורכת, ולכן יש להסיר עוד חסמים ומגבלות.

לעומתו, ברק אובמה כן התיימר לצמצם פערים ועוני, להשיב את כבודם של האנשים העובדים ולהחזיר אותם אל המעמד הבינוני: השוטרים, המורות, הנהגים, בעלי העסקים הקטנים. אבל אובמה כשל. הוא לא שינה את השיטה, ולא הלך בדרכם של נשיאים כמו רוזוולט עם ״הניו-דיל״ וג׳ונסון עם ״החברה הגדולה״. את הכסף העצום שפך על תכניות חילוץ לפיננסיירים המושחתים מוול סטריט. היו גם צעדים בכיוון הנכון, כמו ביטוח הבריאות, ״אובמה קייר״. אבל האמת היא שהתוכנית הזו לא השפיעה על מצב הבריאות ותוחלת החיים, כי היא מוגבלת ועתירת בעיות.

כך ביזבז אובמה את האשראי הציבורי הכביר שהיה לו לאחר בחירתו, וחשוב מזה: את הרוב הנדיר שהחזיק אז בשני בתי הקונגרס. ועכשיו הוא נאלץ להפשיל שרוולים כדי לחסום את הבית הלבן בפני מישהו כמו טראמפ.

אגב, מפליא לגלות שהפער, באחוזים, בין השכר החציוני לממוצע, זהה בדיוק בישראל ובארה״ב: 35 אחוזים. במבט שני, זה לא מפליא בכלל, כי התהליך נובע מאותו מקור ומוכוון על-ידי אותה אידיאולוגיה. אבל הי, תמיד רצינו ״אמריקה״. אז אם לא חוקה, חופש דת, ואיזון בין הרשויות – לפחות בפערים אנחנו לגמרי כבר שם.

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים