מדאם פרזידנט

נתחיל מזה שמכנים אותה הילארי. אפילו לא הילארי קלינטון. סתם הילארי. ״הילארי לא הצליחה לתת נוק-אאוט לסנדרס״, הכריז הקריין. היא בשם הפרטי, הוא בשם המשפחה. ולא, לא מכנים אותה כך בגלל שהיא נשואה לגבר מפורסם ואיזכור השם ״קלינטון״ עלול לבלבל. היא ״הילארי״ כי היא אישה ולכן חסרת מעמד כמו ילדה שאין צורך לציין את שמה המלא. הרי שום קריין לא יסביר ״שהממסד הרפובליקני אימץ את מרקו״ ולא יספר על ״טד, גיבור מסיבת התה״. פשוט כי מרקו רוביו וטד קרוז הם גברים, ומובטח להם מראש יתרון גדול על-פני כל אישה. הפער הזה בולט דווקא באמריקה המתקדמת כביכול. איש לא יקרא לקנצלרית גרמניה ״אנגלה״. אבל למזכירת המדינה של ארה״ב קוראים ״קונדוליסה״ או ״הילארי״. זו מציאות שמחייבת את קלינטון למאמץ מפרך.

סוגיית השם היא רק דוגמא פיצפונת. במשאל רחוב שערכה רשת טלוויזיה, נשאלו אנשים מי מבוגר יותר: דונלד טראמפ או הילארי קלינטון. כולם, ללא יוצא מן הכלל, השיבו שהיא המבוגרת, ובהרבה. קלינטון דווקא צעירה מטראמפ בשנה. היא בת 68. אך מתוארת לעתים קרובות כזקנה. הוא, לעומת זאת, מתואר כשופע און, מכל הסוגים, תוך איזכור תכוף של מערכות היחסים שלו עם נשים צעירות ממנו בהרבה, והעדפה ברורה לדוגמניות.

הקמטים, האיפור והשיער שלה נדונים בהרחבה. הזירה גועשת בסוגיות הרות גורל של שרוולים, מחשופים, גרביים ושלל פרטי מלתחה – אך ורק כי היא מועמדת ממין נקבה. שום מתחרה שלה לא זוכה אפילו בקמצוץ מהעיסוק המעמיק באיכות עור הפנים של ״הילארי״. חסמי הכניסה לנשים בפוליטיקה, במיוחד בפוליטיקה האמריקאית, הם גבוהים ומעיקים וקלינטון משלמת את מלוא המחיר. אפשר רק לדמיין את התגובות אם לא היתה צובעת את שערה, ומופיעה כמו סנדרס, בשיבה סתורה.

גולדה מאיר היתה האישה הראשונה בעולם שנבחרה לראשות ממשלה לגמרי בזכות עצמה. אמנם שתי נשים הקדימו אותה בתפקיד הזה: סירימאבו בנדרנייקה בסרילנקה ואינדירה גנדי בהודו. אלא ששתיהן הגיעו לתפקיד הרם בזכות בעל מנוח ואב מנוח שהחזיקו בו קודם. מאיר עשתה את זה בלי שום גבר מפורסם שהעניק לה את המקפצה הציבורית. למרות שסלדה מפמיניסטיות, היא זו שפרצה את תקרת הברזל של נשים בפוליטיקה – בכל העולם, חוץ מארה״ב שמפגרת גם אחרי מדינות חסרות מסורת דמוקרטית.

בוושינגטון עוד לא כיהנה נשיאה וגם לא סגנית נשיא. מאז התקבל התיקון ה-19 לחוקה, שהעניק זכות בחירה לנשים, ב-1920, לא היתה אפילו מועמדת אחת לנשיאות מטעם מפלגה גדולה. קלינטון, שהיתה האמריקאית הראשונה שהתמודדה באופן רציני לנשיאות, ב-2008, לא זכתה אז במועמדות מפלגתה, והובסה על-ידי אובמה. כל כך נמוכה תקרת הייצוג המגדרי באמריקה, שרק שתי נשים, אי פעם, היו מועמדות רציניות לסגנות הנשיא – ג׳רלדין פררו ושרה פיילין – וכאמור, הן לא נבחרו. במונחים פוליטיים עכשוויים, זה בלתי נתפס. ולא רק בעיניים מערביות.

ממעטים לדבר בימים האלה על נסיונה העשיר וכישוריה של קלינטון, ואלה גם לא הוזכרו כאן. כי לא זה העניין בבחירות האלה. נסיון וכישורים הם לא הבעיה שלה, אלא דווקא של טראמפ, אבל זה לא עוצר אותו. להיפך. נדמה כי רבים נוהים אחריו דווקא בגלל שהוא נעדר נסיון וכישורים מתאימים. ואילו ביחס לקלינטון, אין כמעט ספק שאם היתה גבר, היא כבר היתה מסיימת את הקדנציה הנשיאותית שלה, ולא נאלצת לעלות עכשיו לזירה עם כינויים מזלזלים כגון ״דודה זקנה״ או ״סבתל׳ה״.

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים