צרפת אמרה לא

לא היה קל להתקרב לז׳אן-מארי לה פן. הביריונים שהקיפו אותו תמיד, השתמשו בכוח רב, לשביעות רצונו הגלויה. פעם אחת, במפגן הלאומני השנתי של 1 במאי שערך למרגלות פסלה של ז׳אן ד׳ארק בפריז, ראיתי כיצד הגורילות שלו מפילות ארצה קשיש שהתקרב אליו ובידו פרחי שושנת העמקים של מאי – מסורת צרפתית עתיקה. לה פן הביט במחזה בחיוך רחב.

בפעם אחרת ראיתי אותו מקרוב בוועידת מפלגתו, החזית הלאומית. איתרע מזלי ומצאתי את עצמי מוקף בקבוצת אוהדים ותיקים שלו, עוד מתקופת ״אלג׳יריה הצרפתית״. אלה סברו כי בהיותי ישראלי, בוודאי אוקיר את תרומתם לרצח מוסלמים במסגרת האו-אה-אס, ארגון המחתרת שערך מתקפת טרור עיוורת ואינספור נסיונות התנקשות בנשיא דה-גול, כדי למנוע בכל מחיר את עצמאות אלג׳יריה.

הבטתי סביב. זה הימין הקיצוני העמוק של צרפת. חסידי משטר וישי והמרשל פטאן, קבוצות אנטישמיות, ושלל אורחים ניאו-נאצים שעלו לרגל מהמדינות השכנות. הכנסים הנוכחיים של החזית הלאומית, בראשות הבת, מארין לה פן, נראים אחרת. אבל התכנים לא השתנו. אותו ימין קיצוני חשוך, זרם מעמקים עכור, המאיים תדיר על הרפובליקה ומרים את ראשו ברגעי משבר ובמצבי חירום לאומיים.

מיתקפת הטרור בפריז יצרה רגע שכזה, עם הזדמנות פז פוליטית בדמות הבחירות האזוריות. העובדה שלה פן עצמה התמודדה על ראשות האזור הצפוני, ואחייניתה המצודדת, התמודדה באזור הדרומי, חידדו את האתגר והפכו את הבחירות הללו למישאל עם לכל דבר: לה פן – כן או לא? אם לשפוט על-פי הכותרות בישראל, לה פן היתה אמורה לזכות בנצחון גדול. כי הרי הטרור היה אמור לפקוח את עיניה של צרפת ולגרום לה להבין סוף-סוף את סכנות המהגרים, זכויות האדם, הסובלנות, הדמוקרטיה, ושאר החוליים של אירופה התמימה שלא מבינה איפה היא חיה. אלא שצרפת אמרה לא, ובענק. האמירה הזו מהדהדת עכשיו בכל אירופה.

קשה להגזים בחשיבות של מה שארע אתמול. הפרשנים הפוליטיים מיהרו לכנות זאת ״הצבעה אסטרטגית״: אדם מצביע לא בהתאם למלוא דיעותיו, אלא עושה שיקול ״קר״, ונותן את קולו לגורם שעשוי להבטיח ניצחון מול אויב משותף. באופן הזה, כביכול, מיליוני תומכים של הסוציאליסטים סתמו את האף והצביעו למועמדי הימין, כדי לבלום את ״החזית״ הפאשיסטית, והיא אכן הובסה בכל האזורים כולם.

בחינה מעמיקה יותר של מה שהתרחש, מובילה למסקנה כי זו כלל לא היתה הצבעה ״אסטרטגית״,  אלא הצבעה ערכית ומוסרית ברורה: בחירה בין ערכי הרפובליקה לבין מי שמבקשים להרוס אותה. בשיטת המנצח לוקח הכל, או כאשר הבחירה היא אישית, אין שום הצבעה אסטרטגית, אלא רק הצבעה אידיאולוגית. כל התנהגות פוליטית אחרת לוקה בקטנוניות ועיוורון הרסני.

אין ספק שלימין הקיצוני יש תומכים רבים בצרפת. תמיד היו לו. מי שמתעלם מכך, ורואה רק צרפת נאורה, משקר לעצמו. אבל המחנה הדמוקרטי גדול בהרבה, והוא הוכיח את זה בכל פינה. עליית שיעור ההצבעה, במיוחד בקרב צעירים, אדישים כביכול, התבררה כמחזקת דווקא את המתונים. ויש עוד לקח מעניין: הימין לא חייב בהכרח להקצין תמיד ולחקות את הימין הקיצוני, אלא דווקא להתבדל ממנו. יש ימין דמוקרטי, ויש ימין ליברלי, והוא נתן אתמול הופעה מנצחת בצרפת. פעם היה ימין כזה גם כאן. אלא שאת זכויות האדם והליברליזם השליך למשמורת בלעדית של השמאל, ואת עצמו הפקיר לציפורני הימין הקיצוני. זו הטרגדיה של הפוליטיקה הישראלית. צרפת, בינתיים, הצליחה למנוע אותה.

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים