קודם כל ידיים, וידיים יש שתיים

 

כשראיתי את הכותרות והדיווחים אודותיי בשבועות האחרונים, נזכרתי בסרטים המשעשעים על אלה שמארגנים הלווייה לעצמם כדי שיוכלו לראות מה אומרים וחושבים עליהם באמת…

אז חברות וחברים יקרים: לא פרשתי. לא מהחיים ואפילו לא מהחיים הציבוריים. אני כאן, וזה לא מכתב פרידה. אחרי שתי קדנציות בכנסת ולקראת עוד מערכת בחירות, החלטתי לא להתמודד לכנסת הבאה. זה לא סוף הדרך, אלא פרק חדש.

לכל חבריי ואוהביי שמביעים צער גדול – אני אוהב אתכם ואני מודה לכם על האמון והתמיכה. זה מאוד מרגש. ואני רוצה לעודד אתכם עכשיו: המטרה המשותפת שלנו חשובה לי יותר מאי פעם.

אנחנו מתכתבים פה הרבה, אתם ואני. כבר שנים. אני אומר ״מתכתבים״ כי זה לא חד-סטרי. הדברים שלי מעוררים המון תגובות. כל שבוע אני מקבל מכם עשרות מכתבים, ואני משתדל לענות באופן אישי, ואז אתם כותבים בחזרה… כשמוסיפים לזה את מה שקורה בפייסבוק שלי ובשאר הרשתות החברתיות ואת הדברים שאני שומע מכם פנים אל פנים ברחוב או באינספור מפגשים במכללה, במתנ״ס, או בקיבוץ – נוצרת פה רשת שיח שלכם ושלי שמקיפה רבבות אנשים.

המון דברים אני לומד מהשיח הזה. אם אני צריך לתמצת אלפי מכתבים ותגובות שלכם לאורך השנים, הייתי אומר שאתם חושבים ואומרים, בגדול, שני דברים:

  1. הרעיונות שלנו נכונים וצודקים, חיוניים. פתרון מדיני, צדק חברתי, מאבק בכפייה דתית, העמקת השיוויון בין קבוצות, מיגזרים, מיגדרים… ובשורה התחתונה: ישראל כמדינה מתקדמת, מודרנית, עם חינוך והשכלה משובחים, שחיה בשלום עם שכנותיה, מכבדת את מיעוטיה, ומקיימת כלכלה ומוסדות שמשרתים את האזרחים ולא להיפך. מדינה שכולנו, כל אזרח מכל קבוצה, יכולים להתגאות בה. וגם אם היא לא מושלמת, היא לפחות מנסה להשתפר.
  2. למרות צדקת הדרך שלנו, חלקים גדולים בעם, גדולים הרבה יותר מדי, לא נחשפים/מבינים/תומכים. וגם רבים מאלה שכן מסכימים עם הרעיונות שלנו, לא מתחברים אלינו. אנחנו מתקשים להשפיע, מתקשים להגיע, מתקשים לגייס. ובאותו זמן המדינה דוהרת למחוזות אפלים של קיצוניות, עימות וחזירות כלכלית.

זהו, בערך. יש עוד המון, אבל בגדול זה העניין שמציק לנו – לכם ולי. הפער הבלתי נתפס  בעינינו בין צדקת הרעיון שלנו שאמור להיטיב עם הכלל לבין העובדה שהכלל לא נמצא שם, שרובו לא מתחבר. איך זה? מה אנחנו עושים לא בסדר? איך משנים את זה?

מהשיח בינינו לאורך השנים עולה כמיהה עצומה לאיזושהי נוסחת קסם: ״קפיצת הדרך״ שכזו במונחים מיסטיים או טריק שיווקי בלשון הברנז׳ה. איזו סיסמה סוחפת, משהו כזה מהמם, שבקליק של אצבע, באיזה קמפיין גאוני שבטח מסתתר איפשהו, יערבב דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, ערבים ויהודים, מתנחלים, חרדים, צעירים, עולים, פריפריה ומרכז – את כולם כולם, כל עמודי הבסיס של החברה הישראלית – ויסחוף אותם להצביע לשמאל בבחירות, ואז יתחולל השינוי הגדול, אז יחזרו הימים של פעם…

אני זוכר סצנה מאוד חזקה מסרט נפלא על הקיבוצים בשם "ילדי השמש" של הבמאי רן טל. בסוף שנות ה-70, הגיעו הטלוויזיות לחדרי החברים. וכך, בעיצומה של מערכת הבחירות של 1977, יושבים החברים במירפסת וצופים, המומים, בנאומו של מנחם בגין בכיכר מלכי ישראל.

"אתמול במקום הזה היו הרבה דגלים אדומים (שריקות בוז). היום יש פה הרבה דגלי תכלת-לבן (תשואות אדירות). זהו ההבדל המוסרי, ההיסטורי, האידיאולוגי, בינינו לבין המערך הסוציאליסטי (בוז). הם עדיין לא למדו מה מסמל הדגל האדום בתקופתנו (בוז). זה דגלו של הקומ-נאציזם! (בוז)… ואת הדגל הזה אמש הניפו אלה שהובאו מכל קצות הארץ באוטובוסים ומשאיות של הקיבוצים (בוז גדול)".

החברים הטובים במרפסת אינם יודעים את נפשם, אינם מבינים איך נפל עליהם הדבר הזה. השמיים נפלו עליהם. "איך גנבו להם את המדינה…"

כתנועה, כמחנה, לא התאוששנו עד היום. משום שכה רבים בינינו, כולל כאלה שבכלל לא נולדו אז, עדיין חושבים, בטוחים, שאנחנו בעצם כן בשלטון, שאנחנו חולשים על הרבה מוסדות ומנגנונים, ואם רק תהיה איזו סיסמא קולעת, קמפיין להיט – אז הכל יחזור…

צר לי, חברות וחברים. אין כזה. אין ניסים ואין שרביט קסמים. אין טריקים. מה כן יש? יש ידיים. מאיר יערי, מנהיג השומר הצעיר ומפ״ם, ולדעתי אמן הניסוח והביאור של מצבים מורכבים וקשים במיוחד, כתב בשנים הרחוקות ההן מאמר מכונן: ״בראש ובראשונה ידיים״. או בתכל׳ס – צריך לעבוד. ואני הקטן אעיז ואוסיף: קודם כל ידיים, וידיים יש שתיים.

יד אחת למעלה, בירושלים, בכנסת, במוסדות. שם אני כבר שנים. פעיל, מבין, מכיר – את הדברים הטובים וגם את הרעים. את מה שהולך ואת מה שלא. ויד שניה בשטח, בזירה הציבורית הרחבה. שם נמצא הקושי הגדול שלנו, שם טמונה גם אפשרות התיקון, ושם אהיה בשנים הקרובות.

זו ההחלטה שגמלה בלבי אחרי התלבטות ארוכה והרבה מחשבה. זה לא קשור לאיזו הצבעה או התמודדות כזו או אחרת. זה דבר שמנקר בי כבר הרבה זמן. הפיזור הפתאומי של הכנסת וההתחלה של עוד מערכת בחירות, הביאו אותי להכריע כעת.

החלטתי לא להתמודד לכנסת הבאה כי אמנם ״הלמעלה״ הזה בירושלים חשוב וחיוני לחזק אותו בבחירות הקרובות. אבל צריך גם יד שניה. צריך עומק. צריך לחזק את ערכי הבסיס. כי בלי שורש אין עץ.

יש המון פעילות שורש כזו, אמיתית, שמתרחשת פה. חינוך, נוער, עובדים, קהילות, תקשורת, תרבות… אני מאמין גדול בכוח שלה. אלא שצריך להעמיק אותה, לחבר, וללכד אותה למטרה משותפת.

אגב, המאמר המכונן ההוא של מאיר יערי הופיע בספר שלו שנקרא ״בדרך ארוכה״. אני מעיין בו לפעמים. אם היה מוציא אותו היום בטח היה קורא לו ״אין קיצורי דרך״. אגב, הוא יצא ב-1947, שנה לפני קום המדינה. כך שהדרך, מסתבר, לא היתה עד כדי כך ארוכה…

בהודעה שלי לפני כמה ימים כתבתי כך, ואני מתכוון לכל מילה: ״השנים שלי בפוליטיקה, על אף הקשיים והמכשולים וההיכרות עם כמה היבטים עוד פחות נעימים של העסק, לא ערערו את השקפת העולם שלי, אלא דווקא חיזקו אותה. כיום אני רואה דברים בצורה חדה יותר, מכיר את התהליכים מקרוב, ומאמין יותר מתמיד בצדקת הדרך. ואני יודע: הדרך הזו, גם אם ארוכה, גם אם קשה – הדרך הזו תנצח".

חזק ואמץ, ניצן

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים