חיי כלבלב

לפני שנה הכלב שלנו נפגע ממכונית. הוא נפצע קשה בעמוד השדרה ובמשך חודשים היה משותק בפלג הגוף התחתון. בעצם צריך להגיד האחורי. במרפאה רמזו שהכלב כבר לא צעיר, שהניתוח יהיה מאוד יקר, וסיכויי ההחלמה קטנים, אז אולי כדאי שנשקול…

שקלנו. אחרי שעבר ניתוח על-ידי נוירו-כירורגים מומחים לווטרינריה, קיבל טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה, וזכה לתירגולים מסורים מצד בעליו, הוא חזר לתפקד ואפילו ללכת. אמנם יש לו צליעה קשה, עקמת בגב, והוא לא יכול לקפוץ, אבל הוא כלב חזק ובמצב רוח טוב ועושה רושם שהוא די נהנה מחייו בגילו המתקדם: 14 שנה אחרי שאספנו אותו מהרחוב. מה שבטוח, שאנחנו נהנים ממנו.

זה באמת עלה הרבה מאוד כסף. כל בדיקה, כל טיפול. לפני כל דבר כזה היו אומרים לנו במרפאה את הסכום המדוייק ומבקשים אישור מראש. הם מחוייבים לעשות את זה, הסבירו לנו, כי הרבה פעמים אנשים באים עם חיה פצועה ורוצים להציל אותה, ואחר כך נדהמים מהמחיר הסופי. כמובן שאישרנו כל מה שהם ביקשו. נו מה, ניתן לו למות? בעלי חיות יבינו אותי – הרי כלב או חתול זה כמו בן משפחה.

ומה בכל זאת עושים כשאין כסף? הרי מדובר באלפים רבים. מה עושים? לא עושים, מרדימים. ובוכים.

לפני כמה ימים יצאתי איתו לטיול. הוא נשרך לאיטו, בקצב צב, אבל ריחרח במרץ. בקצה הרחוב, על הספסל, ישבה מישהי מהשכונה. נו, נראה שהוא מבסוט, כל הכבוד לכם שהחזקתם אותו, הלוואי היה לי מזל כמוהו, ודמעה ירדה על הלחי שלה. מה קרה? היא הרימה את שולי השמלה, וחשפה את הרגל, כולה נפוחה ומודלקת. אני לא רופא אבל זה נראה רע מאוד. היא בקושי זזה, לא יכולה לעלות במדרגות, בקושי מתלבשת, על עבודה אין מה לדבר ו… ביטוח לאומי לא נותן לך כלום, השלמתי אני את המשפט.

איך ידעת? איך ידעתי… בואי נראה – מה אמרו לך שם? שזה זמני, שאין לך מספיק אחוזי נכות, שאת תיפקודית, שחסרים מסמכים בתיק שלך, שתבואי שוב עוד חודשיים, שתגישי ערר, שהמשפחה שלך תעזור לך… נכון, הביטה בי בפליאה, ככה בדיוק אמרו. איך ידעת?

איך ידעתי… כי טיפלתי בכל כך הרבה מקרים כאלה, כי ברירת המחדל הקבועה בביטוח הלאומי זה להגיד לא ולהתייחס אליך כשקרן ורמאי. וגם כשמאשרים לך את מה שמגיע לך, מושכים אותך ומוציאים לך את הנשמה עד שאתה מקבל. כי במדינה הזו אם אין לך כסף (והרבה) אי אפשר לחלות או להזדקן בכבוד, ובטח שאי אפשר לסמוך על המדינה שתעזור לך, ועדיף לך שירדימו אותך כמו כלב. את המילים האחרונות היא אמרה. אני לא מדבר ככה. לה מותר, היא סובלת.

והאמת שהכלב הזה זכה לטיפול יותר טוב ממה שמקבלים הרבה אנשים במצבו. ואין, אין דרך להצדיק את זה או לסבול את זה. כי כסף יש, מסתובב פה המון כסף, כי אנשים משלמים פה כל החיים קופת חולים וביטוח לאומי ומס הכנסה וביטוחים פרטיים. הישראלי הוא פרה חולבת של תשלומים אינסופיים. הרי כל ההון הגדול של הבנקים וחברות הביטוח וקרנות הפנסיה – זה הכל משקי בית של אנשים עובדים או של עסקים קטנים שמתאמצים קשה מאוד. וכשמגיע הרגע הזה בחיים שצריך לקבל, שצריך קצת עזרה – עדיף שתמות.

אם אתם חושבים שיש מישהו בממשלה או בכנסת שלא יודע ולא מכיר את מה שאתם ואני מכירים מהמשפחות והחברים שלנו– אין אחד כזה. כולם יודעים, כולם מכירים. אז איך זה שכל פעם שאנחנו מציעים להעלות את קצבת הזיקנה העלובה, להכניס את הסיעוד לביטוח הרפואי, להוריד מסים על תרופות מצילות חיים – הם מתנגדים? זה לא בגלל שאין כסף, זה בגלל השקפת עולם. אלה הפנים המכוערות, האמיתיות, של הקפיטליזם החזירי ששולט פה, של מדינת אדם לאדם זאב. בעצם למה להשמיץ את הזאבים? הם חיים בדבוקה, אחד למען כולם וכולם למען אחד. זה אנחנו הפראים.

אני מאמין שאפשר לשנות את זה, אני מאמין בסוציאליזם עם פני אנוש, בחברה דמוקרטית שהבסיס שלה הוא צדק חברתי. אני יודע מידיעה ישירה ומנסיון של שנים שיש פה את היכולות ואת הידע וגם את הכסף לעשות את זה. זו לא אוטופיה, זו פוליטיקה. ומה עוד? תשמרו על הבריאות, ואמצו כלב – זה טוב לנשמה.

 

חזק ואמץ,

ניצן

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים